הזוג הראשון שהתורה מתארת בפרוטרוט את תהליך השידוך שאותו עברו ואינה חוסכת בפסוקים בתיאור ההתקרבות בין שניהם הוא יצחק ורבקה.
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד, לְיִצְחָק, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית פרק כ"ד פס' ס"ג-ס"ז)
התורה מתארת לנו באופן פסטורלי רומנטי אורחת גמלים ההולכת לפנות ערב, רבקה המרימה את עיניה ורואה את יצחק, וכשמבינה במי המדובר היא "נופלת" מהגמל, ומיד מתכסה ומצטנעת בצעיף. יעקב מכניס את רבקה אל אוהל שרה אמו, שם הם מתחברים, ויחדיו נהפכים לזוג אוהב הנותן ניחומים האחת לשני.
תמונה מושלמת של זוגיות ההולכת ונבנית אט אט. אם נעמיק יותר נראה שהתמונה המושלמת הנ"ל אינה רק תמונה אלא הרבה יותר מכך. רבקה באה עם שיירת הגמלים מארם נהריים מרחק גדול ומפרך, ולפנות ערב, אחרי ימים רבים של נדודים, השיירה מגיעה אל בית אברהם ושם:
יצחק נושא עיניו ורבקה נושאת את עיניה.
יצחק רואה ורבקה רואה,
רבקה מדברת והעבד מדבר.
רבקה לוקחת את הצעיף ומתכסה ויצחק מביא את רבקה לאוהל, ולוקח את רבקה לאישה
ואז יש אהבה ונחמה.
יש כפילות מופלאה של כל הפעלים בפסוקים. יש שני אנשים המבצעים את הפעולה. בדרך כלל היו אלה יצחק ורבקה, מלבד הדיבור שבו העבד הוא המדבר השני ולא יצחק. נדמה שהדבר בא ללמדנו אודות היחס הנכון שיש לקיים בין הבעל והאישה בבואם להקים בית בישראל.
כולנו מכירים את הפסוק המכונן: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית פרק ב' פס' כ"ד). ועדיין, שני בני הזוג הבאים בברית הנישואין הם שני אנשים שונים, שתי ישויות נפרדות, שני אנשים שגדלו במקומות שונים, במשפחות שונות בעלות ערכים שונים, בעלות תרבות שונה ומנהגים שונים.
לכן חשוב כל כך שגם בחיבור המתקיים בין הבעל לאישה, עדיין כל אחד מבני הזוג ישמור על אישיותו.
אחד הכלים המרכזיים, אם לא העיקרי בטיפוח ושימור האינטימיות בין הבעל לאישה, הוא היכולת לאזן בין ה"אנחנו" ל"עצמי", היכולת ליצור את ה"שנינו ביחד וכל אחד לחוד", תוך כיבוד, קבלה והכלה של השוני אצל בן הזוג.
לא כך רואים זאת זוגות רבים, שמשאלת ליבם הגדולה ביותר היא זוגיות המתבטאת בהתמזגות טוטאלית של זוג האוהבים. בפנטזיה שלהם אין להם (בדרך) כלל צורך בסיפוק הצרכים "האגואיסטיים" שלהם. כל הצרכים מסופקים, כביכול, באמצעות המרחב המשותף.
אך הפנטזיה הזו בלתי אפשרית, סכנה גדולה טמונה בה, סכנה שהיא תהפוך מפנטזיה לאימה. בני הזוג, כאמור, אנשים שונים המגיעים מרקע שונה ודפוסי התנהגות וחשיבה שונים. התמזגות טוטאלית משמעה ביטולו העצמי של אחד מבני הזוג. רק באמצעות ויתור מלא ומוחלט של ה"אני" אפשר להתמזג ולהתחבר באופן טוטאלי. וזהו מקור הרסני לחיי הזוגיות.
עוצמת הזוגיות – כל זוגיות, היא בבנייה של משהו חדש הלוקח את הכוחות משני בני הזוג. החיבור בין הבעל לאישה אינו מבטל את מה שהם היו לפני, אלא אדרבה שימוש נכון ומושכל בכל מה שהם. האופי הייחודי של כל אחד מבני הזוג משתלב ויוצר מארג חדש, אינטימי, חי, יוצר, מחדש תא משפחתי הבנוי ומורכב מהמחוזקות והחולשות של הבעל והאישה, מהרצונות, המחשבות, האמונות, הדעות והמאוויים של שני בני הזוג.
זוגיות ונישואין הם מערכת יחסים שבה שני בני הזוג נותנים, מקבלים, משפיעים ומושפעים.
רק בשיתוף שני בני הזוג באחריות, במחויבות, בשיח, בהשפעה, בנתינה, בקבלה ניתן ליצור זוגיות בריאה ויציבה.
נאמר בפסוק שהבאנו בתחילה: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאישה". יצחק שהיה בן יחיד לאמו לא מצא נחמה לאחר מותה.
יצחק חשב להביא את רבקה (ללא ציון שמה של רבקה) אל אוהל אמו כדי שתתפוס את מקומה. ודווקא בראותו בתוך האוהל כי רבקה היא אישיות עצמאית ועוצמתית, התורה מדגישה כי הוא לוקח את רבקה לאישה (בפירוט שמה). דווקא מתוך ההבנה הגדולה של חיבור בין שתי ישויות עצמאיות, מגיעה האהבה הגדולה ומתוכה הנחמה.
