תפילתי הצמיחה עלים ירוקים

לפני כך וכך שנים כשעוד הייתי בלימודי משפטים, שאותם עזבתי, בקורס בפסיכולוגיה ומשפט – שבו דווקא הצטיינתי, המרצה הנבון שלנו דאז, ד״ר עדי אייל, הציע לכולנו להשיב על שאלון קצר. העולם, כך הסביר, מתחלק למספר מצומצם של טיפוסים. אני לא זוכרת עד הסוף את כולם – הראשון היה מנהלי, השני היה זה שמניע את התהליכים, אבל האחרון, והסוג הכי פחות רווח – הוא ״האנושי״ שבהם, הטיפוס הרגיש. זה שאכפת לו, זה שיעצור בחדר הקפה וישאל מה שלומך ואיך הילדים. זה שיקח שבוע חופש מהעולם כשישבר לו הלב. הוא יבכה יותר, ירגיש יותר ויהיה אמפטי יותר. העולם יהנה מהרגישות שלו, אבל הוא, לעתים, יצטרך להגן על עולמו הפנימי מעט יותר ממה שצריכים אחרים.
סיימתי לענות על השאלון ההוא, קצת מבולבלת. לא זוכרת מה היתה התוצאה אבל הרגשתי שהיא לא קלעה לאישיות. ״תרצי למלא שאלון חדש?״, המרצה שאל מיד. הסכמתי, מילאתי ואז חזרתי אליו עם תוצאה חדשה, אחרת. ״הטיפוס הרגיש״, בלי צל של ספק. ״הו, חיכיתי לך״, הוא השיב, חייך קלות לכיווני והצליב את רגליו בנחת, כמו ידע הרבה לפני סוד שחולקים רק מעטים.
אנחנו נוטים לחפש משמעות בעולם שבחוץ. למצוא הסחות דעת בטיול, בריגושים, באנשים אחרים. אבל טוב יעשה האדם אם ידע קודם את עצמו, את עולמו הפנימי, את סך ההרגשים הפנימיים שלו, כמו שיאמר הרב קוק. הרגע הזה, במובנים רבים, היה זה ששינה את חיי. שום דבר לא קרה אחרת ביום למחרת, העולם לא היה ורוד יותר, או אפור יותר. אבל אני – לפתע – הבנתי מעט יותר את עצמי. הטבע מתחדש בחודש שבט, ואותו נוזל שעולה בעץ ומזין אותו – נובע דווקא מתוכו. אולי תקופה של צמיחה מתאפשרת רק כשאדם מזין את עצמו, מעצמו.
אנחנו חיים בחברה הישגית, קצת משוגעת, כולם מחפשים את השורה התחתונה. אף אחד לא יעצור לספר על הימים הלא פוטוגונים שבהם רק לקום מהמיטה דורש כל כך הרבה אנרגיה. וכדאי לזכור שאנחנו לא בתחרות עם אף אחד, כולל לא עם עצמנו. ״אדם בתוך המגבלות שלו עושה מה שהוא יכול לעשות״, כותב הרב שטיינזלץ, ״בתוך הכלים השבורים, אדם פועל לפי מה שיש״. כולנו פורחים בסוף, אבל לחיים, כמו לטבע, יש קצב אישי משלהם.