האלימות סביבנו הולכת וגוברת. פה ריב בכביש, שם קטטה ברחוב, מכות, קללות, סכינים – רובנו שומעים על המקרים הקשים שמסתיימים בפצועים או חלילה בהרוגים. אלא שהאלימות לא מתחילה שם, היא נוכחת בקרב בני הנוער בישראל גם במסגרות הלימוד. באמצעות שיימינג בקבוצות הוואטסאפ, חרמות ודרכים נוספות משפילים בני נוער את חבריהם ופוגעים בהם, לעיתים בלי לדעת מהן ההשלכות של מעשיהם.
עמותת עלם המסייעת לנוער בסיכון, פרסמה לפני מספר חודשים דו״ח ובו נחשף כי תקופת הקורונה הגבירה את מקרי האלימות בקרב הנוער ואת מסוכנותם. לפי הדו״ח, שנתוניו נאספו לאורך שנת 2021, הדיווחים על מצבי הסיכון השונים גדלו פי שניים ולעיתים פי שלושה ביחס לדיווחים בשנת 2019 – טרום תקופת הקורונה.
בין היתר התברר כי 2,126 צעירים דיווחו על אלימות מחוץ לבית, פי 1.7 משנת 2020 ופי 3.6 בהשוואה לשנת 2019. קרוב ל-1,900 צעירים סבלו מאלימות בבית, פי 2.5 ביחס לשנת 2019. 1,177 צעירים היו קורבנות להתעללות דיגיטלית ברשת בשנת 2021, פי 2.3 בהשוואה לשנת 2019.
ד״ר שרון ליפשיץ אשווגה
האלימות מתרחשים גם במוסדות הלימוד הדתיים, בקהילות וביישובים.
ד״ר שרון ליפשיץ אשווגה, פסיכולוגית חינוכית מומחית תושבת השומרון, עובדת במסגרות החינוכיות הדתיות קרוב ל-20 שנה ואף ניהלה את השירות הפסיכולוגי בשומרון. ״פסיכולוג חינוכי עובד בתוך המסגרות החינוכיות, ומקרי הקצה מתרכזים אליו. עיקר המענה הוא בתחום הארגוני-מערכתי של בית הספר, עיסוק באקלים הבית ספרי, חשיבה משותפת עם הצוות החינוכי והניהולי איך לתת מענה לאלימות כללית ולמקרים נקודתיים, ועוד״.
לדברי ד״ר ליפשיץ אשווגה האלימות המוכרת ביותר היא האלימות הפיזית, אולם בנוער הדתי באות לידי ביטוי גם אלימות דיגיטלית – שיימינג, ואלימות חברתית – חרמות.
לדבריה, מקרי האלימות בארץ הולכים ועולים: ״המקרים בארץ עולים (בכמות ובמסוכנות, ה״ש), אך עדיין פחות מבשאר העולם. תקופת הקורונה הקצינה מספר דברים. הראשון הוא החרדה – כולנו התרגלנו לחיות במקום יציב, כשאנחנו חווים חווית שליטה וידיעה לקראת מה אנו הולכים. הקורונה יצרה חוויה של עמימות ושל חוסר ידיעה לגבי העתיד. בסיטואציה כזו אנשים הופכים לפחות מווסתים ומאוזנים, וניתן להוציא אותם מאיזון בקלות ובמהירות. דברים שהיו יכולים להיות טבעיים ולהסתיים בצורה נורמלית, כמו שני ילדים שמקניטים אחד את השני או חבורה של ילדים נגד ילד בודד – נגמרו בצורה דרמטית הרבה יותר. כך זה כשאדם נמצא בחוסר איזון רגשי. אפשר לראות את זה כיום גם בכביש, ויכוח שגרתי בכביש יכול להסתיים בקיצוניות״.
הדבר השני שהוקצן בתקופת הקורונה הוא היעדר הגבולות. ״בקורונה הילדים קצת שכחו את הגבולות ואת החוקים והמבוגרים התבלבלו בנוגע לאחריות שלהם״, אומרת ד״ר ליפשיץ אשווגה. ״עד הקורונה היו יחסים ברורים של צעירים ומבוגרים, הורים שאחראים על החינוך בבית וצוות חינוכי שאחראי על החינוך בבית הספר. בקורונה הכול התבלבל. שעות הבוקר עברו להיות תחת אחריות ההורים, וההורים בעצם עבדו. יש שנתיים שבהן נושא הגבולות פחות נאכף, פחות היה חינוך לעניין והילדים פשוט שכחו. אני זוכרת את זה כחוויה בולטת בחזרה מהקורונה, כשהילדים פתחו עיניים פעורות ׳צריך לשבת במשך כל השיעור?׳, ׳אי אפשר לאכול בכיתה?׳, ׳אסור לאחר לבית הספר?׳. היה צריך ממש להתחיל מהתחלה. העברתי הרצאות במגוון בתי ספר, אולפנות וישיבות וזו הייתה החוויה של כולם״.
איך האלימות באה לידי ביטוי בקרב הנוער הדתי?
״אין אלימות ספציפית לנוער דתי. כן אפשר לומר שאצל הנוער הדתי יש קצת פחות הפגנה של אלימות קיצונית, כדוגמת אלימות פיזית של שליפת סכינים, וקצת פחות אלימות כתוצאה מהפרזה בסמים ואלכוהול. אבל אלימות חברתית קיימת לגמרי, וגם אלימות פיזית ומילולית קיימת – רק לא באותן רמות של קיצוניות״.
לד״ר ליפשיץ אשווגה חשוב להדגיש כי כיום בני הנוער חשופים לכל תוכן ועניין. ״החברה הדתית חשופה לגמרי. לכל נער ונערה יש גישה למסכים, ואם אין גישה בבית אז אצל החברים שלהם. יש הרבה ניסיונות של רימון או של סינונים אחרים, אבל הנוער מצליח לעקוף את זה ולמצוא את הסיסמאות. הנוער חשוף, והחשיפה הזו גורמת להם לקבל תכנים ורעיונות. נוצרת בעיה גדולה יותר – ההורים והמחנכים לא חושבים שהנוער חשוף, ופחות נוגעים בנושאים האלה״.
עם זאת, ליפשיץ אשווגה מתארת כי החברה הדתית עוברת שינוי בנושא: ״יש שיפור דרמטי. אם בתחילת הדרך היינו צריכים לשכנע לדבר בכלל על הנושאים הללו והתגובה הייתה סירוב, ׳לא לדבר כדי לא לתת להם רעיונות׳, היום ברור מאוד שנכון לדבר עם בני הנוער על כך וישנה פתיחות והבנה שאם אנחנו לא נדבר איתם על זה – לא יהיה מי שידבר. מתחיל להיות איזון בין החברה הדתית לבין החילונית. יש עדיין מקומות שעוצמים עיניים בציבור הדתי, והילדים שם חשופים לתכנים ללא ביקורת״.
שיימינג
בנוסף, קיימת בחברה הדתית אלימות ברשת, או בכינויה ׳שיימינג׳. ״אין חוקים בנושא הזה של מה כותבים ברשת, מה מותר ומה אסור״, מסבירה ד״ר ליפשיץ אשווגה. ״אין גבולות, הכול פרוץ, ובמרבית המקרים הנערים אפילו לא יודעים שהם פוגעים. לדוגמה, במדורת ל״ג בעומר תמיד עולה השאלה ׳את מי אנחנו מזמינים למדורה שלנו׳, וילדה אחת לא הוזמנה. ילדים התחילו לכתוב עליה דברים קיצוניים מבלי להבין כמה הם פוגעים בה. בדיעבד, כשאחד ההורים קלט שזה מה שקורה ופתח את הנושא בפני שאר ההורים, הילדים היו מופתעים שעשו משהו לא בסדר. הרי אם מישהו אחר צוחק עליה, גם להם מותר.
בנות משתמשות באלימות מניפולטיבית יותר, שלפעמים כואבת יותר מאלימות ׳רגילה׳. אצל בנים נמצא יותר מופעים של אלימות פיזית. רק שיח חינוכי אפשר להם להבין שעשו משהו קיצוני. בכל נושא התקשורת הדיגיטלית וסגנון השיח ברשת המודעות תגדל עם הזמן. כבר כיום למשרד החינוך יש מערכי שיעור בנושא ויותר כלים להגיב על כך. זה הולך ומשתפר״.
״במסגרות יישוביות יש בלבול״
כאמור, אלימות מחוץ לכותלי בית הספר, במסגרות הלא פורמליות, קיימת גם היא, ואף ייתכן שבמספרים גדולים יותר. לדעת ד״ר ליפשיץ אשווגה הפער נובע מהעובדה שבבית הספר יש אפשרות רבה יותר להפעיל את הילדים, ישנן יותר דמויות בעלות סמכות ומיומנות ועוד, ואילו בשעות אחר הצהריים – פחות.
״יש הבדל בין ערים לבין יישובים״, מציינת הד״ר. ״בערים ילדים נוטים פחות לצאת מהבית, או שההורים מבינים יותר את האחריות ההורית שלהם.
במסגרות יישוביות יש בלבול מיהו המחנך. האם ועדת חינוך/ המדריכים/ רכזי הקהילה והנוער הם הדמויות המחנכות, או ההורים? כשהילד יוצא מהבית ונמצא שעות רבות בחוץ, מי אחראי עליו? זה מורכב להכרעה. יש יישובים שלוקחים על זה אחריות מדהימה ויש יישובים שפחות, ושם האלימות גדולה יותר״.
עם זאת, חשוב להרגיע שלא כל הילדים אלימים. ילדים שזקוקים ליותר גבולות ולא מקבלים אותם, הסביבה תחווה אותם כאלימים יותר. בתוך מעגל האלימות ישנם 70% שותפים, אולם רק 10%-15% אלימים בפועל. כל השאר צופים ולא מגיבים. מעלימים עין. ״הם יוגדרו כשותפים לאלימות, אבל מי שמייצר את האלימות בפועל הם רק אותם 10%״, מסבירה ד״ר ליפשיץ אשווגה.
״אלימות הייתה תמיד, לאחרונה היא הקצינה״
משרד החינוך מנסה למצוא פתרון לבעיית האלימות לא מאתמול, וכבר לפני 20 שנה היה נציג במשרד שכל תפקידו היה לטפל באלימות במוסדות החינוך. אלא שהיום מדובר באלימות קיצונית יותר: ״שולפים מהר יותר סכין, מגיעים מהר יותר למכות, משתמשים בקללות קיצוניות. אלימות הייתה תמיד, אבל ההקצנה שלה היא אחד ממאפייני התקופה. הרבה פעמים שני ילדים רבים, אבל מכות, הוצאת סכין, קללות, חרמות והשפלות זו עליית מדרגה. המדיה מאפשרת גם לאלימות החברתית להפוך לקיצונית – כי האלימות לא מתבצעת מול ילד אחד או שניים או חמישה, אלא מול קבוצת וואטסאפ שלמה״.
בשלב הזה התחלתי לדאוג לעתיד ילדי הציבור הדתי. איך אפשר לטפל באלימות?
״העיקרון שעובד הוא שכל קהילת בית הספר מגויסת״, טוענת ד״ר ליפשיץ אשווגה. ״הצלחה לאורך שנים מתקיימת כשכל הסביבה רוצה בכך. מיגור אלימות לא יכול להתנהל רק בין ילד לבין ההורה שלו או לבין המורה שלו או לבין ילד אחר. רק אם כל באי הקהילה מדברים בשפה של נגד אלימות ולא מתעלמים מאלימות. צריך לדבוק בכך לאורך תקופה ממושכת, בצורה עקבית״.
״באחד מבתי הספר עשינו פרויקט גדול של נגד אלימות, כולל חזון ומנגנונים שניתן להפעיל במקרה שמתרחשת אלימות, אף אחד לא מעלים עין – וזה עבד שנה. אחרי שנה המתח נחלש, אנשים הפסיקו להגיב והתחילו להעלים עין פה ועין שם, והאלימות חזרה. זו עבודה קשה וממושכת, ולכן כל כך קשה למגר אלימות. תמיד יהיה את מי שיעלים עין, והילד יקבל מסר שבמקום הזה מותר לו לנהוג בצורה הזו. זה מייאש״.
כיצד ניתן לזהות שהילד שלי או אחד מהחברים שלי עובר אלימות?
״אחת הסיבות לאלימות היא חוסר נוכחות הורית, שהולך וגדל ככל שהילדים מתבגרים. חוסר הנוכחות מוביל לחוסר ידיעה, ההורים לא ערים מספיק למה שעובר על ילדיהם. נוכחות הורית בגילאים גדולים אפשרית באמצעות תקשורת. כמה אני מתקשר איתו? האם כשהוא אומר ש׳לא בא לו לדבר׳ אני ממשיך לדובב אותו? כשהוא עונה ׳סבבה׳ אני ממשיך להתעניין בו? התקשורת יכולה להתקיים דרך נוכחות, חוויות משותפות, מפגשים יזומים. זו מיומנות מורכבת אך אפשרית״.
״מלבד זאת ישנם סימני אזהרה טריוויאליים: ילד שמסתגר הרבה בחדר, ילד שהיה יוצא לחברים והפסיק, ילד שמתחיל להתרועע עם קבוצות שוליים, ילד שלא אוכל, שלא מצליח לישון או ההפך – מתקשה לקום לבית הספר. כל הסימנים האלה, כשהם באים בהשוואה ובניגוד להתנהגות הילד בעבר – מהווים סימני אזהרה״.
איך אפשר לטפל בזה? למי פונים?
״אני רוצה להציע שיטה שעובדת במיוחד אצל ילדים שפחות מתקשרים, והיא נקראת ׳שיח מניפת האפשרויות׳. ההורה אומר לילד ׳אני רואה אותך אחר, עובר עליך משהו. אתה ככה כי קשה לך בלימודים? החברים מציקים לך? מישהו העליב אותך? אתה מוטרד מהעתיד?׳. כשמציעים מניפת אפשרויות הילד יותר פנוי להקשיב, הוא מבין שההורה מבין אותו, וזה יגרום לו לבוא ולשתף״.
נקודה חשובה היא לא להראות בהלה כשהילד כבר מגיע ומשתף. ״ילד אחד אמר לי השבוע שהוא לא יספר לאימו על ההצקות מצד חבריו, כי היא נלחצת. ׳זה רק פוגע בי׳. אבל אם האמא מנסה להבין מה קרה ולא נלחצת, יש יותר סיכוי שהילד יהיה מוכן להיחשף בפניה גם בפעמים הבאות״, אומרת ד״ר ליפשיץ אשווגה.
בנוסף, נתינת כלים לילדים היא דרך הפעולה הראשונית המומלצת, לפני פנייה לגופים כאלו ואחרים. ״כשרצים לצוות החינוכי מעבירים לילד מסר שהוא לא יכול להתמודד לבד, שהוא חלש מידי. קודם כל נטפל מול הילד, איך אפשר להגיב אחרת, חיזוק חיובי ועוד.
אם זה לא עובד – רק אז לפנות למורה, תוך שיתוף מלא של הילד ופרישת השיקולים מולו. גם אם מדובר במקרה אלימות מחוץ לבית הספר, המורה היא דמות טובה לפתרון. היא יכולה לראות בכיתה ובהפסקה כמה אשמים החברים המציקים, או כמה הילד חסר מיומנויות חברתיות״.
האפשרות הבאה לאחר פנייה למורה היא התייעצות עם צוותים טיפוליים בתוך בית הספר, כמו יועצת, פסיכולוגית וכו׳. במצבי קיצון, כשמדובר בדפוס בית ספרי, פוצחים בתוכנית כללית לכל תלמידי בית הספר.
האם יש שוני בדרכי הטיפול בין המגזר הדתי לחילוני?
״כן, במגזר הדתי אפשר לעבוד דרך המצוות. יש לנו כל כך הרבה מצוות של ׳בין אדם לחברו׳ שלומדים מגיל צעיר, ושילוב של חוק המגדיר מה אסור יחד עם מצוות שמכוונות למצב האידיאלי קל יותר להטמעה בילדים. שפה של חוק ושל אהבה. לכן אני חושבת שההקצנה של האלימות פחותה במגזר הדתי, בגלל התרגול הרב של חוקים ואיסורים, גם כשלא מבינים את ההיגיון מאחוריהם. זו עובדה שנחמד להיאחז בה, אבל חשוב לזכור שהחשיפה לתרבות המערבית הפתוחה גדולה מאוד״, מתרה ליפשיץ אשווגה.
כיצד ניתן להקטין מקרי אלימות בסביבתנו?
״נדרשת עקביות בתגובה. יש ילדים שהשוטר הפנימי שלהם, המצפון, נוצר בגיל ארבע-חמש. הילד מבין שעשה משהו לא בסדר, משהו אסור. אך יש ילדים שהשוטר הפנימי נוצר בגיל הרבה יותר מאוחר, אם בכלל. עם ילדים כאלה צריך להיות מאוד ברורים ולהקפיד לא לעגל פינות, וכך הילד מבין שיש דברים אסורים. כמו שלא מדליקים אור בשבת – לא נותנים מכה לילד אחר״.
בנוסף, מסבירה ד״ר שרון ליפשיץ אשווגה, הילדים מסתכלים על המבוגרים סביבם, ועל הוריהם בפרט – כדוגמה. ״הם מרימים עיניים ורואים אותנו. אם אנחנו תוקפניים כלפי הסביבה, מרימים קול או יד, משפילים שכן, מדברים לשון הרע. הילדים קולטים את ההתנהגות שלנו יותר מאשר את האמירות וההסברים שלנו. אנחנו יכולים להגיד שאסור להרביץ, אבל אם ננהג באלימות הילד יקבל לגיטימציה לנהוג כך גם. זה כלל מספר אחת״.
