לא מסוגל לעלות לאניה
שמעתי מהרב יהודה עדס, ראש ישיבת ״קול יעקב״ וחבר מועצת גדולי התורה, לשעבר: ׳באחד הימים, בהיותי בחור בישיבת פוניבז׳, נכנס לבית המדרש אברך צעיר, התיישב לא רחוק ממני, ושקע בלימוד. אחרי כמה שעות שאלתי אותו אם יש לו מקום ללון וכו׳. הוא השיב בשלילה, והזמנתי אותו ללון בחדרי שבפנימייה. הוא סיפר שהוא יליד ירושלים, בוגר ישיבותיה, והוא הגיע למצב כלכלי קשה עד שלא הייתה לו ברירה אלא לקבל על עצמו עבודת משגיח כשרות באוניה. הוא נפרד מאשתו וילדו, נפרד מהמשפחה, ונסע לנמל בחיפה. ברגע האחרון הוא הרגיש שהוא אינו מסוגל לצאת מהארץ. הוא נולד בארץ, מעולם לא יצא ממנה, ולמרות מצבו הכלכלי, הוא לא יכול לשאת את המחשבה על יציאה מארץ הקודש, אפילו זמנית בלבד. הוא החליט שיחזור הביתה, אבל הבושה, ואי הנעימות מהמשפחה, שממנה אך נפרד, לא מאפשרים לו לחזור מיד. בדרכו חזרה מחיפה הוא הפקיד את הציוד שלו בשמירת חפצים בתל-אביב. אחרי שבוע-שבועיים הוא עזב את ישיבת פוניבז׳, אסף את חפציו מתל-אביב, ושב לביתו בירושלים׳. כך בערך, לזכרוני.
שם האברך היה רבי בנציון פריימן, ת״ח מובהק ובקיא בכל התורה, וגם רבים מקוראי העלון נהנו מתורתו ועצתו. הוא היה מצוי בכל ישיבות ההסדר שהקים רבי אריה בינה, כשנהג לקחתו עמו לסייע בביסוס בתי המדרש, והיה מצוי בעוד ישיבות רבות ומגוונות, כדי לסייע לתלמידים ולהדריכם, אישית, בבניין אישיותם התורנית.
כתבתי כאן בעבר על דברים ששמעתי ממנו בשנות לימודי בבתי המדרש של ״נתיב מאיר״ ושל ״ישיבת הכותל״. פעם פגשתיו בישיבת ״היכל אליהו״, שעלתה לירושלים משווייץ, והוא סיפר לי שהוא קשור לישיבה עוד מהימים שבהם שהה תקופות בשווייץ, במונטרה. הוא גם היה יושב שם מדי יום אצל הפוסק הגדול, בעל ה״שרידי אש״, ודבריו על כך הובאו בהרחבה בהקדמת הרב וינגורט לספר של ה״שרידי אש״ על הש״ס. כיצד התיישבו הנסיעות לשווייץ עם המאמץ הקיצוני שלו שלא לצאת מהארץ? אני מניח שענייני פרנסה לא הצדיקו את היציאה, בעיניו, אבל כשמדובר בלימוד תורה ובהרבצת תורה, הוא היה מוכן להקריב גם את זה למענם.
נזכרתי בדברים אלו לאחרונה, כאשר זוג תינה בפני את צערם על כך ש…לרגל מצב המלחמה אי אפשר לצאת ולטייל בחו״ל. ״כבר ארבעה חודשים לא ראיתי מטוס, ואפילו אי אפשר לחשוב על כך עדיין״, היא אמרה.
מיהו ״השקרן הגדול״ בכל הסיפור?
אני עומד בתחנת אוטובוס בירושלים, שכונת קריית היובל. כמה ימים אחרי הטבח הנורא. בתחנה יושב אדם זקן, נמוך קומה, חבוש כובע ברט, והוא מלא זעם, מדבר על המצב, ״איך הם עושים דברים כאלה, איך נותנים להם?״, לא ברור לי למי הוא מכוון את טענותיו. הבנתי שהוא היה רוצה שמישהו יקשיב לו, אבל זה לא תנאי מחייב, הוא יגיד את שלו בכל מקרה, הוא במצוקה. ניגשתי אליו על מנת להרגיע קצת, לתת אוזן קשבת. שאלתי אותו כמה שנים הוא בארץ ומאיפה הוא עלה. הוא השיב שהוא עלה מטורקיה, כבר 74 שנים כאן. הגיע שנה אחרי קום המדינה. ״אבל אני מכיר אותם טוב. גם אחרי מיליון שנים בקבר אני לא יאמין להם. מה זה הדבר הזה? והכי מרגיז – השקרן הזה, השקרן הכי גדול, שיקר את כולם״. שאלתי מיהו השקרן, והוא אומר לי – ״מה, אתה לא יודע? השקרן, שבתי צבי יימח שמו, הוא שיקר את כולם״. לא הבנתי מאיפה הוא הביא עכשיו את שבתי צבי, משיח השקר מלפני יותר מ-350 שנה, שסיים את חייו בטורקיה. רציתי לשאול איך זה קשור, אבל האוטובוס שלי הגיע, אני עליתי, והוא המשיך לדבר ולכעוס על השקרן הגדול…
חשבתי לעצמי: כמה כמיהה יש בעם היהודי לגאולה, וכגודל הכמיהה כן גודל ניצולה לרעה ע״י משיחי שקר בכל הדורות, עד ימינו. וכמה גדול, משום כך, הפחד מפני הגאולה, עד שהמילה ״משיחיות״ הפכה למילה גסה ולקללה. חוששני שגם כשכבר הגאולה מגיעה ותגיע, הפחד מפניה לא יאפשר לנו לקבל אותה כראוי. אולי אנחנו כבר שם, אלא שגם מהפחד הזה עוד נצטרך להיגאל.
״זרם של נשיקות שטף את ראשי״
לפני כמעט 50 שנה, אחרי מלחמת יום הכיפורים, פרסם הרב יוסף גליקסברג, רבה של גבעתיים וחבר מועצת הרבנות הראשית, מאמר ארוך בעיתון ״שערים״, על הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז׳ ומייסדה. כל דבר צריך מזל, וכנראה שגם יצירה כזאת. למאמר נחשפתי רק לאחרונה, כשרעייתו הרבנית ד״ר איילה ערכה לי צילום של המאמר המקורי מאז.
מכיוון שבמדור זה חשוב לי לספר על מידת אנושיותם הקיצונית של גדולי ישראל, כדרכה וכמהותה של היהדות, ומכיוון שלצערנו, לאלה שלא יושבים בבית המדרש פנימה, נשמעים הדברים כחידוש, משום מה, אכתוב כמה דברים בלשונו של הרב גליקסברג עצמו על הרב מפוניבז׳:
״שבעה ילדים מילדי טהרן [=ילדים ניצולי שואה שהתרכזו בטהרן ע״י הסוכנות היהודית ומשם הועלו ארצה. מ.ד.] הגיעו בער״ח אייר תש״ג לישיבת פוניבז׳ לפתיחת זמן הלימודים. כצעיר שבהם ניתרתי ראשון במעלה המדרגות, ונפלתי לתוך זרועות שחבקוני בכח איתנים של חסד ורחמים, ואמצוני אל לב חם ורותח העובד על גדותיו. זרם של נשיקות שטף את ראשי, ורק אחרי רגעים יכולתי לפקוח עיני ולראות לפני את הרב מפוניבז׳. מצב נפשי זה לא נסתיים באותו רגע אלא נמשך תקופה די ארוכה, והיה חוזר על כך אפילו שלש ארבע פעמים ביום. מעטים היינו כמשפחה אחת, והוא לנו כאב ממש, אב מכלכל ומנהל, ואב מלמד ומחנך, בבחינת בן קיבלתי הימנו…״
והמשיך הרב גליקסברג לתאר איך הרב מכין עמו את דרשת הבר-מצוה, איך הוא לוקח אותו אתו אפילו לימי מנוחה והבראה. הוא מתאר את אחריותו של הרב לכל ילדי החבורה, את הפתיחות וגילוי הלב של הרב, ניצול השואה בעצמו, ל״ילדיו״. בטיולי בין הערביים בפרדסי המושבה בני ברק היה הרב חולק איתם את חזונו הגדול, משתף אותם בכאב לבו על העולם ההוא שחרב, ובשמחתו על מה שהולך ונבנה בארץ ישראל.
אחר הדברים האלה הבנתי את שראיתי על קיר הסלון בביתו של הרב: שתי תמונות גדולות וזורחות של רבותיו-אבותיו, עומדות שם האחת ליד השנייה: תמונת אביו, ותמונת הרב מפוניבז׳. אגב, על פני כל איש שפגשתי, שלמד בישיבה בימים ההם, או שזכר את הרב מפוניבז׳ ממקום כלשהו [והוא היה כמעט בכל קהילות ישראל בעולם], התפשט חיוך גדול של אהבה רק לשמע שמו, עוד לפני שפתח פיו לספר עליו. כך נראים גדולי ישראל. ■
