מה ניתן לומר על סבא? על נשמה כלל ישראלית שכזו, על מסירות נפש שאין כדוגמתה לתורת ישראל, לארץ ישראל, לעם ישראל ולצד כל זאת למשפחה הענפה.
מגיל צעיר ידענו שסבא הוא כלל ישראל.
אדם גדול בתורה ובמידות ומעל הכל גם בהבאתם לידי מעשה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. וכך, לצד היותו פעיל ומוערך בצמרת הנהגת המדינה, היה קשוב בכל ליבו לכל פרט ופרט והיה ל׳אבא׳ ממש ומורה דרך לרבבות ישראל תלמידים ושאינם תלמידים.
חולפים בראשי אלפי סיפורים ורגעים קטנים-גדולים כנכד, כתלמיד בישיבה, סיפורים ששמענו וסיפורים שראינו במו עיננו והכל בפשטות ובצניעות, סיפורים שכולם לב ואהבה לכל בבחינת ״אשרי עין ראתה אלה״. אנסה אולי לספר מעט מזעיר.
סבא נסע במיוחד שעה וחצי
מדהים היה לראות איזו מסירות גדולה הייתה לסבא על לימוד התורה. כל פועלו נבע מהתורה הגדולה, תורת ארץ ישראל בדור הגאולה. תמיד העיד על עצמו שכל התורה הגדולה שהוא מלמד נובעת מרבו, הרב צבי-יהודה, ומאביו הגדול. יחד עם עיסוקיו הרבים וימיו העמוסים, הוא היה מקפיד ללמוד בלילות ובכל רגע שהיה יכול. תמיד היה האור בחדרו דולק גם בשעות הקטנות של הלילה והוא יושב רכון על הספרים. לעיתים כלל לא הרגיש בכניסתנו לחדר.
גם לאחר שבוע עמוס במיוחד, הוא היה שואל בעדינות מידי שבת לאחר שסיים להעביר את שיעוריו הקבועים, מי יכול להעיר אותו ב-1 או ב-2 בלילה ללמוד, כמובן רק אם אנחנו בכל מקרה ערים ושלא נשאר ערים במיוחד בשבילו.
סבא היה מפנה מזמנו לכל ״סיום״ של הנכדים והנינים וזכינו שליווה את ילדנו בסיום התנ״ך, ש״ס משנה, ומסכתות בתלמוד. לא רק בסיומים ה״גדולים״ לכאורה, אלא בכל חגיגה שקיימנו על כל ספר וספר בתנ״ך סדר וסדר במשנה. תמיד מצא לזה זמן בשמחה גדולה והדגיש שוב ושוב את חשיבות לימוד התורה של ילדים וחשיבות החזרה על דברי אלוקים חיים.
לפני כשלוש שנים, במוצאי שבת, סבא נסע במיוחד שעה וחצי (כל כיוון!) כדי להיות 10 דקות בדיוק בסיום ש״ס של אחד מאחיי, ולהדגיש לכולנו את התפילה שאנו מתפללים כל יום ויום שיהיו צאצאיו וצאצאי צאצאיו וצאצאי כל עמו ישראל יודעי שמו ולומדי תורתו לשמה. ומספיק היה לשמוע את קולו הכל כך נרגש כדי להבין את כוונתו הגדולה בתפילה זו. הוא ידע שיוכל לנכוח רק מספר דקות באירוע אך התאמץ והגיע על-אף הקושי הפיזי והנסיעה הארוכה. חביבותו למצוות וללימוד התורה הייתה נוכחת בכל – ביום יום, בשבתות, בחגים בסדרי העדיפויות. בכל. החיים כולם היו מוארים באור התורה.
כאמור סבא היה עסוק בעשיה הציבורית באופן מלא וזמן המשפחה היה מצומצם מאוד, ואף על פי כן סבא הקפיד ומצא זמנים ומעשים שביטאו את אהבתו בצורה חזקה ומשמעותית. באחת הפעמים כשהייתי בכיתה א׳ התקיים בביתנו שבע ברכות שסבא היה שותף. באותו השבוע קיבלתי במהלך סיור של בית הספר ביקבי אפרת, בקבוק מיץ ענבים קטן. והנה מתברר שנגמר כל היין ואין כיצד לברך שבע ברכות, אבי פנה אלי שאסכים לתת את הבקבוק שקיבלתי ובעז״ה ישיבו לי בקבוק כזה ובאמת נתתי את הבקבוק, אך עדיין כילד נותרתי עם צער גדול מאוד. לאחר כחודש הגענו לסבא וסבתא למרכז שפירא. מיד כשנכנסנו לבית, סבא קרא לי, קם מכיסאו וביקש שאבוא איתו. הוא לקח אותי לארגז גדול הוציא בקבוק מיץ ענבים גדול ונתן לי. הוא הבחין בצער שהיה לי אז וחודש לאחר מכן זכר את שאירע ופיצה אותי. כמובן שאני התמלאתי שמחה גדולה מהבקבוק שהכפיל את גדלו ומסבא שרואה ואוהב אותי כך.
זיכרון נוסף משמעותי היה יום ירושלים, סבא היה מקפיד מאוד לחגוג את יום ירושלים בהודיה לה׳ ובמיוחד בהשתתפות והובלת ריקוד הדגלים ברחובות ירושלים ועד לכותל. כילדים זכינו הנכדים ללכת עם סבא יד ביד ברחובות העיר, כשבמהלכו נגשים לסבא כל כך הרבה תלמידים, אנשים שונים ובעלי תפקידים לומר שלום, ללחוץ את ידו, להתברך, ואנחנו הקטנים שם איתו כל הזמן אוחזים בידו בחום ואהבה. זכינו וגם לאחר שהתחתנו צעדו ילדנו-ניניו גם הם עם סבא שנה אחר שנה יד ביד מידי יום ירושלים, חוויה מופלאה עם סב שהגיע לבדו מן התופת לארץ שכל כך אהב ונשא על גבו את נצח ישראל – מסע ארוך שכולו לירושלים.
הבית של סבא וסבתא היה פתוח לכל – תמיד. ואני באמת מתכוון למילה תמיד. כולם ידעו שהבית תמיד פתוח ואורחים ואנשים שונים נכנסו ויצאו כל הזמן: תלמידים, גרים, אנשים שהיו זקוקים לעזרה רוחנית, כלכלית, גופנית או נפשית. כולם. את החסד והנתינה האין סופית פגשנו בביתם באופן תדיר. אימי מספרת שמעולם לא ישנה במיטתה בשבת, מעולם. וכשהיו הולכים לישון לא היו יודעים עם מי יקומו בבוקר. לא פעם אנשים היו מגיעים מבלי להודיע ולעיתים נשארים לתקופות ממש. והיו כבני בית לכל דבר. סבא וסבתא עצמם היו יכולים לפנות גם את חדרם לטובת אורחים. סבתא תמיד הייתה אומרת שלא חכמה לארח כשקל או את מי שכיף וזה היה ׳האומר׳ של הבית והמציאות היומיומית לאורך כל השנים.
סבא מתוקף עיסוקיו הרבים, היה יוצא לחו״ל פעמים רבות. הנסיעות כללו לו״ז צפוף מאוד של פגישות ושיעורים שממש בקושי השאירו זמן למנוחה. למרות זאת הקפיד מאוד לחזור תמיד עם מתנות לילדים, לנכדים ובשבעה התברר לנו שגם לעוד הרבה אנשים שאימץ לליבו. אני זוכר שבאחת מנסיעותיו לאחר שכבר התחתנתי סבא התקשר במיוחד לאימי מחו״ל ושאל: ״איך אוכל לשמח את הזוג הצעיר? מה אפשר להביא להם?״ עם כל העומס, הוא ראה את כולם, היה חשוב לו לשמח באמת. מעולם לא חיפש לעשות על מנת לצאת ידי חובה אלא לפעול ולתת באמת מכל הלב להאיר באהבה אמיתית ולהיטיב טובה אמיתית לכל מי שהיה יכול.
תמורת האפיקומן סבא הסכים להתחיל שיעור נכדים
כאשר גדלנו מעט בימי הנעורים, הבנו יותר את המשמעות של הגודל התורני, והתחלנו לחשוב איך זה שסבא רב כל כך גדול אבל למשפחה פחות יוצא מפגש עם תורתו. וחשבנו איך נפנה בבקשה לסבא שזמנו באמת כל כך יקר. ״הפתרון״ נמצא, בליל הסדר של אותה שנה, חגגנו כמדי שנה בביתם עם כל המשפחה ואורחים רבים שהצטרפו. סבא כהרגלו מאריך מאוד בדברים וכשסוף סוף הגיע הזמן לאכילת האפיקומן ממש דקה וחצי לחצות לילה, תמורת האפיקומן סבא הסכים להתחיל שיעור נכדים ולהכניסו ללו״ז העמוס שלו באופן קבוע מידי שבוע. ב״ה זכינו והשיעור החזיק מעמד 18 שנה.
כשהגעתי לגיל 18, היה לי למתבקש וטבעי ללמוד אצל סבא, ובאמת ב״ה זכיתי ללמוד בישיבה של סבא שנים רבות. כשבני הבכור הגיע לגיל 5, שלחו מהגן שלו הזמנה שעושים יום מיוחד עם הסבים והסבתות, והנה בני מבקש שסבא (רבה) חיים, יהיה הסבא שנזמין. כמובן שמתוך הערכה לזמנו של סבא לא חשבתי ששייך אפילו לבקש. סבא עסוק בדברים כל כך חשובים, בתיקון עולם, להזמין אותו לגן ילדים היה נראה לנו פשוט לא הגיוני ולכן ממש ניסינו להימנע מכך. וכך, במשך כמה ימים ניסינו לשכנע את בנינו להזמין את אחד הסבים האחרים וקווינו שאולי הוא פשוט ישכח מהדבר. לאחר שבנינו המשיך להתעקש ואפילו הציע שהוא פשוט ישאל את סבא חיים בעצמו, אמרנו לו שאנחנו מוכנים להתקשר לסבא, אבל שידע שאין כל כך סיכוי מכיוון שסבא מעביר שיעורים קבועים בזמן המדובר. בדחילו ורחימו התקשרתי לסבא וממש התנצלתי שבנינו מתעקש כבר כמה ימים אז אני רק שואל וברור לגמרי שזה לא אפשרי ובליבי גם חושב שזה לא רלוונטי. סבא שמע, ובפשטות שאל מתי זה? והציע ״להקדים ברבע שעה את השיעור הראשון ולאחר ברבע שעה את השיעור השני״. היינו פשוט המומים מן התשובה. איזה לימוד גדול זה לחיינו. כמה אכפתיות, כמה אהבה וכמה ׳גינונים׳ לא היו שייכים בעולמו כלל. כדי לשמח את נינו, הוא יכול לשבת גם בגן חובה להדביק מדבקות לשחק בכדור ולפנות זמן כל כך יקר.
מידי שנה במוצאי צום תשעה באב סבא אהב במיוחד לקנות פלאפל, אבל הוא לא היה קונה רק לו ולסבתא או רק למי שאיתם בבית, הוא היה קונה לכל המשפחה שגרה ביישוב וזה לא מעט אנשים. ולא רק להם אלא לכל התלמידים שנשארו בישיבה למוצאי הצום, וכן למשפחות בסביבה שסבא ראה צורך לשמחם או לחזקם, כ40-50 מנות פלאפל שסבא היה נוסע בעצמו להזמין, ולחלק יחד עם סבתא באהבה בית בית.
סבא היה איש של אהבה. איש של כלל ופרט. איש של אמת ושלום. איש של עבר הווה ועתיד, קודש וחול, מציאות וחלום ביטחון והשתדלות שמיים וארץ. סבא היה הכל בעבורנו, הלב הפועם, ודמות דיוקנו מעולם הייתה ותהיה נר לרגלנו. בתפילה שנזכה כולנו לענות ״הנני״ לכל שליחות מטעם ההשגחה העליונה. להוסיף אור בכל מקום. יהי רצון שזכות אבות תגן עלינו ונצח ישראל מצרותינו יגאלנו לגאולה שלימה בה אור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.
