״מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו״

בשיחה עם ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳, דיברנו על השקעה בחברות הוגנות, על חשיבות הגז לישראל וגם על המפעל המיוחד שגרם לו לפעול קצת אחרת: ״יש שם עובדים בעלי תסמונת דאון ועם אוטיזם״.
בפתח הריאיון עמו, שאלתי את ארז צדוק האם מדינת ישראל יכולה לשאוף לכלכלה יהודית. זה נושא שלא מדובר מספיק, אבל לצדוק יש תשובה: ״בהחלט, מדינת ישראל יכולה לשאוף לכך. אבל מדינת ישראל לא תשאף לכך אם האזרחים בעצמם לא ישאפו לכזה דבר, או לפחות המגזר הדתי ישאף לכך״.
מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳ מציג דוגמה פשוטה: ׳היתר עסקה׳. ״יש חברות ציבוריות גדולות שלא חתומות על היתר עסקה. לחתום על היתר עסקה זה לחתום על נייר מאוד פשוט שבא ומתיר להלוות עם ריבית. אין התנגדות מצד הרשויות לחתימה על היתר עסקה, ואין בעצם שום משמעות עסקית כזו או אחרת לחתימה על היתר עסקה. לכאורה מדובר בעניין טכני בלבד, אבל הוא מאפשר לחברות לפעול על פי הלכות ריבית ואנחנו יודעים עד כמה חמור הנושא הזה. עדיין יש חברות שלא חתומות על היתר עסקה״.
״יש היום בערך שני טריליון שקלים של השקעות פנסיוניות, כלומר השקעות בקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכד׳, ויש כ-20 מיליארד שקלים שמושקעים באפיקים הפנסיוניים האלה בהשקעות כשרות – השקעות בחברות שלא פועלות בשבת וחתומות על היתר עסקה״.

האם אנחנו שותפים לחילול שבת כאשר אנחנו משקיעים בחברות שפועלות בשבת? האם אנחנו שותפים לעבירות על הלכות ריבית כאשר אנחנו משקיעים בחברה שנותנת הלוואות ללא היתר עסקה? האם נרוויח פחות אם נשקיע רק בחברות כשרות (חברות שלא פועלות בשבת ומחזיקות בהיתר עסקא)? התשובות שיכול להיות שעלו פעם בראשכם ולא מצאתם להם תשובות, עלולות להפתיע אתכם.
עולם ההשקעות עובר בשנים האחרונות שינוי מהותי. פעם הערך היחיד היה הרווח לבעלי המניות. אף אחד לא דיבר על הוגנות, ובטח שלא על ההלכה. אבל היום הערכים תופסים נתח גדל והולך בעולם ההשקעות. מנהלי השקעות מבינים שרווחים וערכים הולכים ביחד וככל שהערכים חזקים יותר, כך גם פוטנציאל הרווחים גדול יותר. התפיסה שהגנבים והרמאים מרוויחים יותר, הולכת ונכחדת.
ארז צדוק, מנכ"ל ״אביב ניהול קרנות", הקים לפני למעלה משמונה שנים את הקרן הראשונה בישראל שמשקיעה בחברות שמתנהלות בהוגנות. צדוק גם מנהל קרנות על פי ההלכה. הוא אולי מוכר לכם ממלחמותיו מול בנט בבית היהודי, וגם מערוץ 20. הוא יגיש החל מיום שני הקרוב, עם המעבר של ערוץ 20 לערוץ 14, תוכנית כלכלית יומית.

״נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים״

לאחרונה, על רקע כוונת שרי האוצר והחקלאות ליזום רפורמה בענפי החקלאות, מתקיים קרב עז בין המצדדים ברפורמה, בעיקר חסידי הגישה הליברטריאנית והמצדדים בגישת השוק החופשי, ובין החקלאים, שמתנגדים בכל כוחם לחיסול מטה לחמם וטוענים כי יש לטפל בבעיה האמיתית – הרווח של רשתות השיווק, שמרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי, ופערי התיווך שמייקרים את המחירים. נדמה כי לצד של החקלאים מצטרפים גם הצרכנים, שמסתכלים על ניסיון העבר ומבינים כי ייבוא תוצרת חקלאית לישראל אינו מוזיל מחירים לצרכנים – אלא רק מעשירה את רשתות השיווק והיבואנים.
החקלאים, כך נדמה, הבהירו היטב, בכלי התקשורת ובמקומות נוספים, את ההשלכות הקשות של התכנית הקיימת. הרפורמה בצורתה הנוכחית לא תגרור ירידה במחירי הפירות, הירקות והביצים; מאידך תגרור בעיות וסיכונים שונים. פגיעה בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל בוודאי בכל הקשור לפירות וירקות; ביטחון המדינה עלול להיפגע – כ-75% מהיישובים החקלאיים נמצאים בפריפריה, וקו המחרשה שלהם קובע את הגבול שבו חיים יהודים ישראלים, אלו צפויים להיפגע ואף להינטש מחשש להפסדים. אלפי חקלאים ומעגלים נוספים בשרשרת התלויה בהם יאבדו את מקור פרנסתם; הייצור המקומי יצטמצם משמעותית – והמגוון החקלאי ידולל; הייבוא החקלאי לארץ עלול לגרום למחלות, מזיקים ותוצרת עם ריסוסים שתיכנס לישראל. כל אלו הם העצים שמרכיבים את היער: יש לחזור למקורות וליסודות- נדרשת הכרה בחקלאות כערך לאומי (דתי וציוני) ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. החקלאות היא ערך לאומי, ומרכיב בביטחון ובתרבות הלאומיים. כמו מערכות ביטחון ורפואה לאומית נדרשים גם בחקלאות לברית של נאמנות ולפעמים מסירות נפש, ותמיד להשקעה מכל הצדדים – החקלאים, המדינה וגם הציבור. בלעדיהם לא יכונו מערכות כאלו.
חשוב להדגיש – חלק גדול מהחקלאים מבינים את הצורך בשינוי ושיפור, ונכונים לאתגר הכרוך בשינוי מושכל ומאוזן. בראייתם, בהחלט ניתן ליצור תכנית חלופית, שתוביל להורדת מחירי המוצרים לצרכנים וגם תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. החקלאים הציעו למדינה תכנית חלופית המתבססת על שלוש יסודות: הפחתה אפקטיבית של מחצית ממכסי המגן, מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים, והתייעלות של החקלאות המקומית.
תמיכה ישירה – התמיכה הישירה שמשרד האוצר מציע היא עלבון לחקלאים ולאינטליגנציה. מאה שקל לדונם מעובד –אבוקדו או חיטה. ברור שתכנית כזו תגרום הפסדים ניכרים לגידולים אינטנסיביים, שהמבקשים חקלאים מתקדמת צריכים דווקא לעודד. כנגד זה, אנו מציעים תמיכה שתהיה דיפרנציאלית ומותאמת לגידול ומותאמת לאזור. אי אפשר להשוות את אלפי הדונמים בנגב לחקלאות האינטנסיבית בשרון. זו הדרך שבה החלה רפורמה מתונה בחקלאות האירופית, וכדאי ללמוד מניסיון זה.
הפחתה של המכסים – החקלאים מבינים שהתחרות חשובה וטובה גם עבורם. אך יש לבחון את הנושא ולקבוע תרחישים וניהול סיכונים. נדרש לבדוק יחד עם הגנת הצומח אנשי שרות ההדרכה והמקצוע והמגדלים, מה מתאים לפתיחה של יבוא ומה לא. ובכל אופן הורדת מכסים לאפס היא טעות ומדיניות שלא קיימת כמעט באף מדינה מתקדמת.
הוזלה של גורמי הייצור – כאן נמצא העיקר אם באמת רוצים שינוי והתקדמות. המים בישראל הוא המשאב היקר ביותר מבין ענפי הצומח. כ-20% מהתשומות הקנויות הן הוצאה על מים. החקלאים הישראלים משתמשים בהרבה פחות מים שפירים מאשר בעבר. חלק החקלאות במים שפירים, ירד מ-850 מיליון קוב בשנה, לכ-400 מיליון קוב בלבד. עוד משתמשת החקלאות בכ-500 מיליון קוב מים מטוהרים, שאלמלא החקלאות היו מוזרמים לים התיכון. מעבר לפגיעה הביולוגית, הרי שעל פי האמנות השונות, עליהן חתומה מדינת ישראל, צעד זה היה גורר קנסות עתק ופגיעה בשמה הטוב של ישראל כמדינה המזהמת את הסביבה ופוגעת בדגה בים. יש לפעול להוזלת המשאב היקר הזה ולהוריד את החוסר ודאות על ידי שימוש במכסות המים.
משאב יקר נוסף הוא העובדים הזרים. במדינת ישראל המעסיק משלם עבור העובד הזר בסביבות 2,700$ בחודש. זאת לעומת 1,500$ בלבד באירופה. התאמה והורדה של מחיר העבודה תגרור הורדת מחירים בתוצרת החקלאית. כמו כן, יש לפתוח את המכסות כך שהחקלאי יוכל לקבל את כמות העובדים לו הוא זקוק, לחילופין אפשר לעודד יותר את העבודה הישראלית (בעיקר של צעירים) בחקלאות. צעדים בנושא זה נעשו בעבר באופן שאינו מספיק שיטתי. נכון להיום יש מחסור תמידי של ידים עובדות בכל הענפים.
"סימון ארץ מקור" שלדברי שרי החקלאות והאוצר, הוא חלק מהרפורמה, הוא אכן חוק חשוב ונדרש כדי שהצרכן ידע מהיכן הגיעה התוצרת שאותה הוא קונה.
נזקי הרפורמה עלולים להיות בבחינת "אל חזור"! אדמות שלא יעובדו – יאבדו. משק חקלאי שנזנח- לא ייפתח מחדש. החקלאות אינה אקורדיון שניתן לכיווץ והרחבה לפי פקודה. התנועות בה רחבות וארוכות, יש להם קצב וריתמוס שקשור בצמיחה הטבעית. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר עדיין מצריכה שלבי צמיחה, גידול והבשלה. אם רוצים ש'צל עץ תמר' לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר, אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות 7 שנים. ולכן, נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת, וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים.
החקלאים מוכנים להתייעלות. שיפורים והתייעלות בעבר, כבר הובילו לכך שחקלאי ישראלי מייצר כבר היום בערך פי 10 (!) מאשר חקלאי ישראלי לפני כ-30 שנים. ועדיין יש צורך בהתקדמות ועליית מדרגה חדשה.
"אם לא נעבוד את האדמה לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה", כך כתב א"ד גורדון לפני 100 שנה! את הלקח הזה אסור לנו לשכוח כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא החקלאי עמוס: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

אמיתי פורת, חקלאי מכפר עציון, 

לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי

אלעד מלכא, בטור הדעה שלו שפורסם ב"גילוי דעת" בשבוע שעבר תחת הכותרת "הרפורמה בחקלאות: אם כולם ירוויחו – למה יש מאבק?", (כאן) המעלה כביכול כמה תובנות. הבעיה היא שדבריו לא מסתדרים עם המציאות ועם העובדות.
מלכא מציין כי "כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא", אך אמירה זו אינה מדויקת: לפי נתוני רשות המיסים, לא רק שקיים ייבוא של מוצרים חקלאיים – אלא שהוא גם עולה בהדרגתיות משנה לשנה (אגסים, תפוחים, בצלים ועגבניות הם הבולטים, אך יש נוספים). לא מדובר רק בפירות וירקות; גם שוק החמאה נפתח בשנה שעברה לייבוא חופשי, ומזה שנים רבות שיש ייבוא של דגים, בשר וביצים לישראל – ואלו רק כמה דוגמאות. במקביל, אגב, בשני העשורים האחרונים פחתו מכסי המגן בחקלאות בכ-50%.
מלכא טועה גם כאשר הוא מזלזל בחשיבות שירותי הגנת הצומח בישראל ובכך שהם מגינים על כולנו מפני מחלות ומזיקים שיכולים להרוס את התוצרת הישראלית. ייבוא ללא הגבלה וללא פיקוח צפוי לגרום לחדירה של מזיקים וגורמי מחלות, המסכנים את הצומח בטבע וכמובן גם את החקלאות הישראלית. כל מדינה בעולם מגנה על עצמה ועל תוצריה. ראינו מה קרה כאשר פלשה לארץ "חדקונית הדקל האדומה" שפוגעת קשות בתמרים, או "זבוב האפרסק" הפוגע בהדרים, בפירות נשירים וסובטרופיים, בירקות ועוד.
עם ההשלכות של המזיקים והמחלות שחדרו לארץ מתמודדים חקלאי ארצנו במשך שנים רבות, ואלו הן רק שתי דוגמאות מייצגות. השפעות נוספות שעלולות לקרות בעקבות השינויים הן התמוטטות של ענפים חקלאים ופגיעה קשה ב"ביטחון התזונתי" של ישראל, עלייה בשימוש בחומרי הדברה ופגיעה בבריאותם של הצרכנים (חומרי הדברה שנמצאים על הפירות והירקות המיובאים וגם שימוש נוסף בישראל בעקבות חדירת מחלות ומזיקים חדשים), סגירת שוקי ייצוא לתוצרת חקלאית ישראלית בגלל הימצאותם של מזיקים ומחלות ועוד.
מלכא ממשיך ומצדיק את הרפורמה באומרו כי "כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור דונם אדמה מעובד ברשותו". מאה השקלים אמורים לדמות את התמיכה הישירה הקיימת באירופה (26.6 אירו בממוצע), אך שכחו לציין שבאירופה קיימים שטחי מרעה גדולים ומעט שטחי ירקות ופירות. אתם יודעים מי המרוויח הגדול מהשיטה האירופאית? מלכת אנגליה שבבעלותה כמויות שטחים עצומות! ולמה השיטה הזו לא תתאים לנו בארץ? השיטה מתעלמת מסוגי הגידולים השונים ומפלה בין דונם אבוקדו לדונם תירס. באירופה החקלאים זוכים לא רק לתמיכה ישירה אלא לעוד מגוון תמיכות ולצערנו ברפורמה המוצעת בארץ קיימת רק תמיכה ישירה שממש לא תתמוך בחקלאים.

כפי שהוכח בעת משבר הקורונה, מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על ייבוא מזון. מה יקרה אם ייסגרו לנו השמיים, כמו במשבר הקורונה, וכל מדינה תצטרך לדאוג לעצמה ולתושביה? מה יקרה אם מדינות מהן ישראל מייבאת תוצרת חקלאית, בהן מדינות כמו טורקיה, ירדן ומצרים למשל, יחליטו על חרם כלכלי על ישראל? 

עוד טוען מלכא כי פערי התיווך אצלנו נמוכים. האמנם? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החקלאות מראים בדיוק את ההפך:  ישנם פערי תיווך של עשרות ומאות אחוזים בין המחיר שמקבל החקלאי ובין המחיר בו נמכרים ירקות  ופירות ברשתות השיווק ואצל יתר הקמעונאים. הטבלאות מטה, המציגות את חמשת הפירות וחמשת הירקות עם פערי התיווך הגבוהים, לא משקרות: לחקלאים הישראלים אין כל השפעה על המחירים ולא על יוקר המחיה. 

המבחן הראשון של הקואליציה החדשה הגיע בדמות תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו. ההערכה במערכת הפוליטית במידה רבה של צדק היא תשרוד לפחות עוד שנה וחצי.
לשרים לא היה זמן להביא תכניות שהם הכינו בעצמם, כל התכניות גובשו על ידי אגף תקציבים עכשיו השאלה היא האם הפוליטיקאים יאשרו אותן. בראש ובראשונה את הרפורמה בחקלאות.
כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא לישראל. לעתים החסם הוא מכס בשיעור גבוה שיכול להגיע למאות אחוזים ולעיתים מדובר בתקנות המונעות ייבוא מוצרים ישראל.
לצורך העניין, אם מכס על ייבוא ענבים יעמוד על 500% וק”ג ענבים נמכר בחו”ל בחמישה שקלים, המכס עליו יעמוד על 25 שקלים והוא יימכר בישראל בשלושים שקלים בתוספת עלויות שינוע. כך מייקרת הממשלה עבור החקלאים את התוצרת המקומית נכון להיום.
כאמור לא כל חסמי הייבוא הם מכסיים. שירותי הגנת הצומח לדוגמה אמורים לוודא שעם ייבוא צומח לא נכנסים מזיקים אשר יזיקו לתוצאת החקלאית המקומית. אולם דו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מראה שנטיית שירותי הגנת הצומח היא לבלום ייבוא באופן מאסיבי או לפגוע באיכותו. אם ראיתם עגבניות מטורקיה בלי עוקץ או אננס שהסירו לו את עלי הכתר, אלו תוצרים של מערכת הגנת הצומח בישראל. המשמעות? אורך חיי המדף של התוצרת קטן באופן משמעותי מה שמייקר את עלויות ההובלה ואת עלויות המכירה.
התוצאות של מנגנון כזה הוא שישראל לא מייצרת רק פירות וירקות שיש לנו יתרון בלגדל כאן דוגמת הדרים, אבוקדו ומג’הול אלא גם פירות שמצריכם המון מים או אקלים טרופי שאין בישראל דוגמת בננות. כך המוצרים הללו יקרים לצרכן, בשמן שהחקלאים לא מרוויחים מהם הרבה.
בעשורים האחרונים עברו המדינות המפותחות בעולם ממניעת מסחר בינלאומי בתוצרת חקלאית לתמיכה ישירה בחקלאים. במקום למנוע ייבוא או לייקר אותו נפתחו שווקים לייבוא חופשי, מצד שני חקלאים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה. התוצאה מרשימה: ירידת מחירים משמעותית לצרכנים, מעבר לגידולים רווחיים המותאמים לאקלים באותן מדינות ושגשוג מחודש של הענף.
זו בדיוק הרפורמה המוצעת כיום בחוק ההסדרים. כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור על דונם אדמה מעובד שברשותו. מכסי הייבוא ירדו לרמה חדש ספרתית תוך חמש שנים וגם שירותי הגנת הצומח יעברו שינוי משמעותי.
הלובי החקלאי מצידו, טוען שהמחירים בארץ יקרים בעקבות “פערי התיווך” או חלקם של המפיצים ורשתות השיווק בתהליך. אלא שטענה זו נבדקה על ידי מרכז המחקר והמידע שחל הכנסת שמצא שפערי התיווך בפירות וירקות נמוכים ביחס לארה”ב ואירופה, על ידי משרדי האוצר והחקלאות שהגיעו למסקנה דומה ולאחרונה על ידי רשות התחרות שהראתה שעליית מחירי הפירוק והירקות בעשור האחרון לא נבעה מעלייה בפערי התיווך.
מעבר לטיעונים הכלכליים, אוהבים בלובי החקלאי להזכיר לנו את חשיבות החקלאות בביטחון התזונתי, היכולת של מדינת ישראל להבטיח מזון נאות לאזרחי בכל עת.
גם על זה יש לומר, משבר החמאה ב 2019, הביצים בפסח 2020, החלב בסוכות לפני כשנה ופירות הקיץ כעת מלמדים שמניעת הייבוא היא היא פגיעה בביטחון תזונתי. ביטחון תזונתי מושג כאשר מגוונים מקורות היצע, לא כאשר מגבילים אותם.
בסופו של דבר מדובר ברפורמה טובה לכל הצדדים. פתיחת שוק החקלאות לתחרות תכניס דם חדש ויזמי לענף המקרטע, המחירים לצרכנים יוזלו ורמת החיים של כולנו תעלה
נכון, יש מי שמפחדים משינויים, לא צריך לכעוס עליהם, צריך לעודד אותם להתגבר.