הוא נולד בברית המועצות הקומוניסטית לפני מאה שנה. אימו זייפה את התאריך על תעודות הלידה שלו ושל אחיו כדי שלא יחייבו אותם ללמוד בבית הספר הרוסי שנלחם בדת ובאמונה. כעבור כמה שנים האם נפטרה, ובגיל 11 האב עלה עם ילדיו לארץ והם קבעו את מושבם ברמת השרון. היות שלא היה אז במקום בית ספר דתי, האב למד עם ילדיו בבית בישיבה על ארגזי תפוזים מחוסר ריהוט. בהמשך היה הנער גרשון בין המייסדים של ישיבת פוניבז׳. מייסד הישיבה, הרב כהנמן, שזיהה את יכולותיו, מינה אותו ללמד תלמידים יתומים פליטי שואה. מאז אותו יום ובמשך כמעט שמונים שנה ברצף, לא הפסיק הרב אדלשטיין ללמד תורה. הוא גם שימש כבעל תוקע בישיבה לאורך כל השנים ממש, עד ראש השנה האחרון לחייו. הרב דגל בהתאמת הלימוד לאופיו של כל תלמיד. כך גם ההנאה והסיפוק שלו יהיו גדולים יותר והוא יתמיד בכך לאורך שנים. הוא עודד את המחנכים ליצור קשר אישי עם התלמידים ודעתו הייתה שזה הבסיס לאהבת התורה.
מסירות נפש נכונה
בני תורה רבים ראו בו מודל לדבקות בתורה ולהתמדה עצומה, ודווקא בגלל זה היה חשוב לו למנוע אותם מטעויות. כך למשל התייחס להתמסרות לתורה שיוצרת ניתוק של האדם מסביבתו:
״לפעמים בני אדם מתנהגים שלא כפי טבעם הישר מחמת חשבונות וטעויות שונות, וכגון מי ששקוע בלימודו ואינו רוצה לדבר דברים בטלים, עד כדי כך שאינו שם לב להתייחס כראוי לבני ביתו ולסובבים אותו. היה מעשה באברך שהיה שקוע מאד בלימוד, ולא דיבר שום דברים בטלים, וכשהיה חוזר לביתו היה אוכל ונח ומייד חוזר לתלמודו. והעירו לו כי לא זו הדרך, אלא צריך להתעניין בשלומם של בני ביתו, ולתת יחס למי שזקוק לזה, והתחיל לעשות ככה, ומאז נהפכו חייו לחיים מאושרים. כל אדם שהוא בעל משפחה, משועבד לבני משפחתו, וצריך להקדיש להם זמן, ולשמוע מאשתו את מה שרוצה לספר ולומר לו״ (דרכי החיזוק״, מס׳ 142).
בשנת ה׳תשע״ב התבטא במהלך שיעור ואמר כך: ״גם חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות, אם הם מוסרים את נפשם על הצלת אחרים מתוך אהבת הבריות, יש להם עולם הבא כמו הרוגי לוד שמסרו את נפשם לטובת בני העיר. מה זה לאומיות? אהבת העם. חילונים בצבא מוסרים נפשם על הצלת אחרים. מה, זה לא ׳הרוגי לוד׳? אם החילוני מוכן למסור את נפשו יותר מהחרדי, הוא יותר גדול ממנו״.
בזמן מגפת הקורונה הוביל הרב אדלשטיין קו מחמיר של הישמרות מפני הנגיף, והיה הראשון לאסור תפילה במניין מפני הסכנה בהידבקות.
רק ימין מקרבת
קבוצה של אנשי חינוך חרדים נפגשה עם הרב אדלשטיין לשו״ת פתוח על תופעת הנוער הנושר. הורים רבים מתמודדים עם תסכול ועם אכזבה כשהם מגלים שבנם מפנה עורף ונוטש את הדרך שחונך עליה. הדבר גם מעורר דילמות קשות לגבי סיטואציות בבית, כשברקע מרחף החשש להשפעה שלילית על האחים הקטנים שילכו בעקבות אחיהם הגדול. המסר המרכזי של הרב אדלשטיין למחנכים היה שצריך לעשות הכול כדי לקרב ולאהוב את אותם בנים ובנות שהתרחקו. הם ילדים של הקב״ה והושפעו מהסחף הגדול שיש היום ומרוחות הפרצים שחודרות לכל מקום. אחד המחנכים שאל את הרב לגבי הלבוש – מה אם הילד מסרב לקבל את הלבוש החרדי ומתעקש שיקנו לו לבוש אחר? תשובת הרב הייתה שיקנו לו. השואל המשיך להקשות: ״אבל מה אם נערה מבקשת כסף לקנות בגדים ויודעים שהיא תקנה לבוש לא צנוע, האם בזה איסור של ׳מסייע לעוברי עבירה׳..?״, הרב השיב: ״היא הרי יודעת מה הדרך של ההורים ובכל זאת בוחרת להתלבש אחרת. אם זה הלבוש שלה בכל מקרה, צריך לתת לה כדי לא לגרום לה להתרחק ולהתנתק. לא לכעוס ולצעוק – זה רק מרחיק״. השואל לא ויתר: ״אבל הרב, מה עם ׳שמאל דוחה׳, כמו שאמרו חז״ל?״, תשובת הרב אדלשטיין הייתה נחרצת: ״היום אין לנהוג בכלל ב׳שמאל דוחה׳..״. ״אבל הרב״, טען האיש, ״מה ההבדל בין הדורות האחרים לדורנו?״, ״לכל זמן מתאימה ההנהגה שלו״, השיב הרב.
מי ישמור על הכסף?
הדו-שיח הבא התרחש במסדרון של ישיבת פוניבז׳. ״סכום כה גדול של כסף צריך שמירה מעולה״, אמר האחד. ״אומנם כן, אך השאלה היכן?״, אמר השני. ״ומדוע שלא תיקח את הכסף הביתה?״, אמר הראשון. ״איני גר בבני ברק, הוריי גרים הרחק״, השיב בן שיחו. ״אם כך אשמור אני על כספך״, הבטיח הראשון. ״אה, חלילה לי מלהטריח!״, נרתע השני. ״טרחה? איזו טרחה יש בדבר?״, חתם את הדיון הראשון. את השיח הזה ניהל בחור צעיר עם ראש הישיבה, הרב אדלשטיין כשנודע לרב בדרך אגב, שהבחור קיבל סכום כסף גדול וחשש שמשהו יקרה לו. סוף דבר הכסף הועבר לשמירת ראש הישיבה. כעבור זמן נזקק הבחור לכסף. הוא החליט לסור אל ביתו של הרב אדלשטיין, שם כנראה מונח הכסף למשמרת. ״שלום עליכם, הרב! רציתי לבקש את הכסף״. ״או בוודאי״, אמר ראש הישיבה, תוך כדי שהוא מכניס ידו אל כיס החליפה ושולף משם מעטפה סגורה. ״הא לך כספך״. למבטו המשתאה של הבחור הוסיף הרב: ״הכסף לא היה שמור בבית, אלא אצלי. לכל מקום שהלכתי לקחתי איתי את המעטפה, כדי שאם תיגש אליח לבקש את הכסף, אוכל מייד לתתו לך״. הבחור הודה מאוד ונפנה ללכת, אלא שאז ציפתה לו הפתעה נוספת. ״הרי לא ספרת אם הסכום כפי שהיה״, אמר הרב. הבחור חש אי נוחות. וכי עליו לספור סכום כסף שהפקיד ביד רבו? וכי הוא חושד בו שלקח ממנו? אולם ראש הישיבה הפציר בו בנועם: ״תספור… תספור… כך זה המנהג״. רק כשנספר הכסף והתברר שהסכום כפי שהופקד, נחה דעתו (מתוך הספר ׳משולחנם של גדולי הדור׳).■
