בימים אלו, ד' אלול, אנו מונים 55 שנה לפטירתו של הרב פנחס וולף זצ"ל, "בעל הדיוקים", שהיה אחד מאחרוני מורי דרכה של תנועת "תורה עם דרך ארץ", שפרנסה את יהודי גרמניה במהלך 150 שנה עד החורבן הנורא. "תורה עם דרך ארץ" היא סיסמה שכבר שנים רבות לא נשמעת במחוזותינו. אמנם המשנה באבות קובעת כי "יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן" (אבות ב, ב); אך זו הפכה לפרוגרמת חיים של ממש בגרמניה. בראשה של 'עדת ישורון' שבפרנפורט דמיין, שעל קירות בית הספר שלה נכתב משפט זה כסיסמה, עמד הרש"ר הירש שהפך להיות מנחה דרכה של יהדות זו. תהליכי המודרניזציה במרכז ומערב אירופה במאות ה-18 וה-19, ובעיקר מתן האמנציפציה ליהודים, הציבו בפני היהדות מציאות חדשה עמה הייתה צריכים להתמודד. הצורך למענה דתי לכך הוליד מחד את היהדות הרפורמית ומאידך את היהדות האורתודוקסית, ששאפה לשמר את הקיים. הרב וולף, נושא הכתבה שלפנינו, היה האדם שזכה להעביר שיטת חיים זו מהגולה החרבה לארץ ישראל.
בית הורתו של הרב פנחס
הרב פנחס היה בנו של הרב זאב וולף זצ"ל, תלמיד חכם צנוע שגדל בצפון מערב גרמניה באווירה תורנית ולמדנית. אביו היה תלמידם של גדולי תלמידי החכמים שבגרמניה, והשתלם גם אצל האחים הרבנים המפורסמים לעהרען שבאמסטרדם, שהיו מקימי ופטרוני כולל הולנד- דויטשלנד (הו"ד) שבירושלים. אחרי ניסיון בלתי מוצלח לייסד ישיבת בחורים בכפר מולדתו דבר שבתקופה ההיא בעקבות ההתפתחויות התרבותיות ששאבו את הצעירים כבר היה מן הנמנע, עבר לעיר קלן ושם יסד את תלמוד התורה המפורסם שבו הנחיל את שיטתו הייחודית בלימוד התורה ובקרוב הצעירים. אמו של הרב פנחס מרת רעכלע לויזון, היתה בת לאחת המשפחות המפורסמות והמיוחסות שבאמשטרדם, ששמשה עזר עצום לבעלה בהקמת המרכז התורני שבקלן שהפך בצוק העיתים למרכז תורה נדיר בגרמניה. בבית זה נולד הרב פנחס בכ"ד לחודש אדר א' שנת תרל"ה כבן זקונים. כמו שאר בני דורו, הוא למד בגמנסיה, אך שלא כמו שאר בני דורו נוכח כי לימוד התורה צריך להיות עיקר חייו. לאחר הגימנסיה שלחוהו הוריו לבית המדרש לרבנים בברלין בהנהלת הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל, שבשל חולשתו הוחלף בעיקר על ידי הרב דוד צבי הופמן. הרב פנחס היה מתמיד גדול בכל דרכי חייו, ותכונה זו התלבטה כבר בבית המדרש כשעסק כל ימיו בש"ס ובפוסקים. התמדתו היתה כל כך גדולה, שהוא הוזהר על ידי הרופאים לפגיעה בבריאותו. לאחר תקופת לימוד הוא עבר ללמוד בעיר הלברשטט בצלו של הרב הגאון אביעזרי אויערבך זצ"ל בנו של בעל הנחל אשכול, ואף זכה לקבל סמיכה לרבנות על ידי גדול הדור דאז, ר' יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה. היכרות עם רבו זה, גם הניבה לימים שידוך לצעיר המוכשר, והרב פנחס זכה להתחתן עם בת רבו, מרת הינדלא.
תלמוד תורה קלן
באותם ימים, לא התאפשר לשמש ברבנות בגרמניה בלי שתעודת דוקטור תעטר את המועמד, והוא עסק לקבל תואר זה על ידי חיבור דיסטרציה בלשון ערבית ספרותית. בינתיים התפנתה משרה של רב בתלמוד תורה בקלן אחרי שאביו של הרב פנחס, הרב זאב וולף זצ"ל בעל הנחלת זאב נפטר.
עם בואו של הרב החדש, התלמוד תורה תפס תאוצה והספסלים בבית המדרש התרבו. הרב הצליח למשוך לשיעוריו גם את תלמידי החכמים מבין המהגרים שהגיעו מגליציה, שלימודם היה שונה בתכלית. עם היכנסו לתפקיד, הוא גם הקים את "האיגוד למען האינטרסים היהודיים בחבל הריין", שסיפק את צורכי עשרות הקהילות הקטנות באזור. הוא החל לרכז את הקהילות הקטנות ושמש להם רב ומדריך. לקח מקל נדודים ביד, וביקר ועודד ולימד, בנה תלמוד תורה ומקוואות, והעמיד שוחטים ובתי כנסיות. מעל לכל הוא קשר קשרים אישיים עם כל אחד מהקהילות, וזכה בזכות זו להשיב רבים שכבר החלו להתרחק מהדרך. הרב וולף עוד הבין כי כדי להשפיע על חברי הקהילה, יש צורך בחיבורים שינגישו את ההלכה היהודית בצורה בהירה, והוא עסק בחיבור כמה חוברות הלכתיות כמו הלכות אבילות וכשרות המאכלים שיצרו מענה לציבור הדורשים.
המצאה רבנית – מרגרינה!
אחד מעיסוקיו הראשיים של הרב פנחס נולד בעקבות דאגתו לכשרות המאכלים של בני הקהילות שתחת חסותו. הרב היה חבר בהנהלת אגודת הרבנים החרדים וריכז בה את הוועדה לענייני הכשרות. להכשריו יצאו מוניטין באירופה כולה בשל הידורי הכשרות שהנהיג, והבנתו בכל פרט מפרטי היצור הטכניים. אחד המוצרים שעמד תחת פיקוחו היה קוקוזין, שמן הקוקוס, שיוצר בבית החרושת לשמנים "תמר" בקלוור. באחד מביקוריו במפעל בקשו בעלי בית החרושת להציד בפניו קו יצור של מוצר חדשני ביותר: המרגרינה. המרגרינה היתה אכן מוצר מבטיח! טעמה וערכה התזונתי דומים לחמאה, אך מחירה זול בהרבה. אלא שעליה וקוץ בה – המרגרינה יוצרה משומן מן החי, והייתה כמובן טרפה לחלוטין! הרב פנחס התרשם מהמוצר ואז עלה במוחו רעיון: מה דעתכם לייצר מרגרינה כשרה על בסיס שומן מן הצומח בלבד? בעל בית החרושת שמח להרחיב את קהל הלקוחות ונענה לאתגר. בעזרת ידידו ר' דוד בנדיקט שהיה כימאי, הצליח הרב פנחס לייצר את הנוסחה להפקת המרגרינה הכשרה, וזו זכתה להצלחה כבירה.
ברבות הימים, היה מספר הרב בבדיחות הדעת, כי כנראה שחוש עסקי איננו מעלה שהוא זכה בה. בעל המפעל הציע לו תמורת כל מרגרינה שתימכר פנינג אחד – שהיה המטבע הקטן ביותר אז. "אלו הייתי מבין את עצמת הביקוש למוצר זה, הייתי עשיר גדול היום, אך אני העדפתי משכורת קבועה במקום…", היה חותם הרב פנחס בחיוך.
'בעל הדיוקים'
אחד מהדברים בהם עסק הרב הוא לעצב בעמקות ורוחב את שיטתו בלימוד תורה שבכתב. לשם כך, הוא החל חוקר לעומק את משנת אביו זצ"ל, ואף הוציא חוברת מחידושיו – נחלת זאב שמה. המחקר הזה הניב שיעורים עמוקים בתורה שהצליחו למשוך את חברי ותלמידי תלמוד התורה של קלן, ולימים סדרת ספרים סביב התורה שנקראה "דיוקים" כהצעת אחיו ר' אליעזר ז"ל. החיבור הזה קנה לו שם עולם, ובזכותו זכה להקרא 'בעל הדיוקים'. שיטתו, מבוססת על חקירה מדוקדקת בלשון התורה תוך כדי חפוש מקור לדברי חז"ל והמפרשים הראשונים ובמיוחד המדרש. יש בחיבור זה ניסיון אמיץ להוכיח כי מדרשי חזל הם הפשט האמתי, יחד עם מאמץ מכוון להוציא את הרוח ממפרשי חוקרי התנ"ך הארכיאולוגים ומבקרי המקרא שעשו אז שמות בארץ אשכנז. שיטת פרשנותו מבוססת לעתים קרובות על שיטת הרש"ר הירש זצ"ל אם גם קורה והוא סוטה ממנו.
עננים שחורים באירופה והגעה לארץ ישראל
ימים קשים עברו על היהודים בגרמניה, ועננים שחורים החלו להתרקם סביב אירופה כולה.
למעשה, אף פעם החופש של היהודים בגרמניה לא השלה את הרב וולף כי יש סיכוי לחיים קבועים בארץ הדמים הזו. כך למשל, כאשר נדבן רצה להקים בנין קבע לבית התלמוד תורה בקלן, הוא סרב לקבל את הנדבה שהייתה מותנית בהקמת הבניין, באומרו שאין לו שום כוונה לבנות בחו"ל בניני עץ ואבן. נוסף לכך, את ליבו מלאה ארץ אחרת, ארץ ישראל. היו לרב קשרים רבים עם ארץ ישראל. כך, ידיד נעוריו ד"ר משה ולך זצ"ל אבי המרכז הרפואי שערי צדק שלח לו אתרוג מארץ ישראל מדי שנה בשנה. הרב וולף דאג לכך שמפת ארץ ישראל גדולה תקשט את קיר אחד מחדרי הלימוד התלמוד תורה שבראשותו, וכל מי שנכנס לתלמוד תורה יכל להרגיש באופן מוחשי את האווירה, ששואפת לשיבה לארץ. נוספו לכך גם סיפורי גיסו המפורסם, הרב משה אויערבך שחי בארץ ישראל כבר לפני מלחמת עולם הראשונה, וכל ימיו שאף לחזור.
משום כך, בשנת 1933, כשעלה הצורר ימח שמו לגדולה בגרמניה, הרב היה מראשוני המתריעים שהבינו שאין כאן תקופה קצרה וחולפת. ואכן, כאשר לאסיפת רבנים בברלין אחד הרבנים נמנע מלהופיע בגלל התפרעות אנטישמית שפנתה, הוא הבין שמעתה הותרה הרצועה. הרב וולף שאף להעביר את קהילתו באופן שלם לארץ ישראל, ועשה לשם כך מסע לארץ שנועד למצוא מקום מתאים. לצערו, התכנית של התיישבות משותפת לא צלחה, וכשהבין הרב שאין שום אפשרות להמשך ניהול הקהילה בגרמניה ההיטרלית, הוא החליט לעלות בג' שבט תרצ"ו.
קהילת מקור חיים – תורה עם דרך ארץ ישראל!
הרב פנחס, הגיע לפתח תקווה. באותה תקופה צעירים רבים מחרדי גרמניה פנו לעיר זאת. עזרה לכך העובדה שסגן ראש המועצה הר' אליהו מונק היה יוצא בית המדרש לרבנים בברלין ורב קהילה שם בעברו. הרב פנחס התקבל בזרועות פתוחות, וחבורת יוצאי גרמניה מהצעירים הללו, קבלו אותו כרבם, ויסדו קהילת לומדים ומתפללים בשם "מקור חיים". יסוד הקהילה יצר כר פורה להקמת תשתית לשיטת תורה עם דרך ארץ גם בארץ ישראל. הרב וולף הבין כי תפיסה זו, המשליטה את התורה על כל מרחבי החיים, ולא מסתגרת רק בד' אמות של הלכה, היא השיטה המתאימה ביותר לחיים ציבוריים דווקא בארץ ישראל. לתפיסתו, התורה צריכה להיות מרכז חייו של כל אדם, לא רק אברך או בעל משרה תורנית, אלא כל אדם ובכל מצב סוציואקונומי. הרב תבע מחברי קהילתו לראות כל דבר במשקפיים של תורה, ומתוך כך גם יצר מערכת שיעורים רחבה לכל, עובדים ולומדים.
הקהילה הלכה ופרחה, ושיעוריו של הרב וולף קבעו יתד בארץ הפורחת. ילדים שלמדו בבוקר בבית הספר, באו אחר הצהרים להעמיק ידיעה והבנה. הרב היה ערני לכל תופעה שבקהילתו, וכאשר נודע לו שקבוצת ילדים הלכה בשבת למגרש כדורגל לחזות במשחק, הצטרף הרב להליכה זו, והילדים שבאו לראות משחק בשבת נעלמו מבוישים. הרב לא הסתפק בזה, ובשבת הבאה כבר חיכה להם מדריך מתאים שמילא את צהרי שבת בפעילות מעניינת.
מעביר את השרביט
כרועה נאמן, לא השאיר הרב את שרביט ההנהגה אצלו, וכשהוא ראה שהוא הולך ונחלש טרח ומצא, שיכנע והעמיד מנהיג חדש לקהילתו עוד בחייו, הרב אהרון בייפוס. הרב נפטר בד' אלול תשכ"ז לאחר שנות חיים עמוסות בעבודה תורנית. הוא זכה לראות צאצאים רבים, ועם רעייתו זכה לשמונה בנים, ביניהם הרב אברהם וולף זצ"ל שייסד סמינר חרדי על שמו, והרב זאב יוסף זצ"ל שזכה להעמיד משפחה ציונית דתית ענפה אך נפטר בדמי ימיו.
אפשר לומר כי הרב פנחס וולף, הצליח להעביר בחייו את השיטה החינוכית והתורנית לחיים המתאימים לארץ ישראל. הדוגמא שהוא נתן בחייו להנחלת התורה על כל מרחבי החיים, ראוי לה שתהפוך בימינו מאותגרי החינוך, לדגם חדש של יסוד קהילות גם בימינו. יהי זכרו ברוך.
