כשאני פוגש ירושלמים מעל גיל 80, כולם יודעים לספר על ‘שירת הים’ בשביעי של פסח בבית הרב יעקב משה חרל״פ, וכשאני פוגש ילידי ‘שערי חסד’ מעל גיל 75, כולם מספרים על תהלוכת הילדים שליוותה את הרב חרל״פ ביציאתו מהסוכה. כידוע, הרב חרל״פ היה בכל ימי חג הסוכות יושב בסוכתו, ועוזב אותה רק פעמיים: לביקור בכותל המערבי ולהקבלת פני רבו, הרב קוק, ברגל. הרב נפטר, הכותל נכבש, ומאז הוא כבר לא עזב כלל את הסוכה בחג. לקראת שמחת תורה התאספו כל ילדי השכונה, באו תלמידיו מישיבת מרכז הרב, באו רבים מבני ירושלים, והמתינו מחוץ לסוכתו. משיצא מהסוכה, בדרכו לבית הכנסת לתפילת ערבית של חג שמיני עצרת-שמחת תורה, ליוו אותו בשירה ובזמרה, כראוי לכבוד התורה.
בעלי רגישות רבה מתבוננים ורואים דברים נוספים בהנהגות גדולי ישראל. אחד מהם היה הגאון רבי דוד קב זצ״ל, מראשי ישיבת כרם ביבנה, שהיה אז ילד, וממנו שמעתי את התיאור הנ״ל בהתרגשות רבה, כשהוא שם לב לנקודה נוספת: הרי ענוותנותו של הרב חרל״פ הגיעה עד כדי כך שכשמעלים לראשונה את שמו כמועמד לרב ראשי, אחרי פטירת רבו, הוא מזדעזע מעצם הרעיון שאחד כמוהו ישב על כסא הרב קוק! אמנם למלווים ברור היה שהרב חרל״פ ראוי לכל הכבוד הזה, אבל איך הרגיש הרב חרל״פ בעצמו? ר׳ דוד סיפר לי על פתרון יצירתי של הרב חרל״פ למבוכה זו. ראשית, היה לו ספר תורה, ואיתו הוא היה צועד לבית הכנסת. הרי מכבדים את ספר התורה! אבל אם לא היה די בזה, אז היה לו לרב חרל״פ ספר תורה נוסף, והוא היה מבקש משכנו, רבי שלום כסאר, מזקני חכמי תימן, לשאת את הספר השני. כך יצא שבראש התהלוכה לא עמד הוא לבדו, אלא גם החכם התימני. מלבד מעשה האחדות, ומלבד ההזדמנות לכבד חכם גדול, שלא כולם כיבדו אותו כראוי, היתה לרב הזדמנות נפלאה להתחמק בעצמו מן הכבוד – הרי רוקדים לפני חכם שלום כסאר וכן ראוי לעשות! כך הצליח הרב חרל"פ להתמודד עם הבעיה…
