צלה בראלי
בשבוע הבא יצוין יום פטירתו של אבי דור הכיפות הסרוגות, הרב משה צבי נריה זצ"ל, אשר הוא ורעייתו הרבנית רחל נבחרו השנה לדמויות המופת של החמ"ד.
יצאנו לשיחה של אחד על אחד עם בתם, צלה בראלי
קצת על עצמך.
"בת כפר הרואה ובעלת גאוות יחידה. בת להוריי זצ"ל, אבא הרב נריה ואימא הרבנית רחל. להיות בת של אבא כזה ואימא כזו, כל אחד מהם בנפרד, זו זכות גדולה. ככל שעוברות השנים אני חשה שהזכות הזו מביאה איתה גם חובה לתת מקום לדמויות ולמורשת לעם ישראל.
"אישית אני צלה בראלי, לאחרונה גם דרייפוס. הייתי אלמנה שמונה שנים מאישי הרב מוטי, ולא מזמן נישאתי לנתן דרייפוס. שנים רבות עסקתי בחינוך ובהוראה, מרביתן באולפנת צביה ירושלים. מאז פטירתו של אבא נשאבתי לעסוק בדמותו ובמורשתו, ומאז אני כותבת, עורכת ומנהלת ארכיון בביתנו בכפר הרואה. מאז פטירתה של אימא אני מנסה לעסוק בדמותם של שניהם ומתפללת שאזכה להיות כלי.
"זכיתי להיות לא רק 'בת של' אלא גם אימא של שמונה ילדים יקרים ואהובים שהעשירו אותי בכלות ובחתנים נפלאים, וב"ה כולם עוסקים בצורכי ציבור באמונה. מצודתם פרוסה על מרחבי ארץ: שדרות, עשהאל ובאר שבע, עפרה וכוכב השחר, גבעות, גמזו וירושלים, והם מגדלים לתפארה נכדים מקסימים שמוסיפים הרבה נחת. טוב להודות לה'!"
באיזה בית גדלת?
"גדלתי בבית מאוד כפרי וצנוע. לא היה משק ליד הבית כמו ביתר הבתים בכפר הרואה, אך הרגשנו שייכות. הצניעות וההסתפקות במועט היו מנדבכי הבית. עשרות שנים מי שנכנס רואה את אותו בית, לא חידשו ריהוט ואין שטיחים או שום דבר שהוא מותרות, רק מה שצריך, ובעיקר ספרים.
"היום אני יודעת את מה שבילדותי לא כל כך הבנתי, שזה בית מיוחד במינו. אבא היה עסוק שעות רבות בפעילויות חינוכיות בישיבה ובנסיעות שקשורות לישיבה. הוא גם עסק בפעילות ציבורית, לא רק מגזרית, הופיע בכל מיני מפגשים עם חילונים, מסר שיעור תלמוד ברדיו, היה מעורב במערכות המדינה. הוא נעדר הרבה מהבית.
"אחרי שנים גם אימא שלי, אשת חיל עטרת בעלה, יצאה החוצה לאט-לאט ועסקה בחינוך לחיי משפחה ובעידוד עולים. גם אבא וגם אימא היו אנשים עסוקים, זה באמת לא היה בית רגיל. אבא ואימא עסקו בצורכי ציבור באמונה, בתחושה של שליחות, במעורבות ציבורית מאוד נקייה, מאוד לשם שמיים. ינקנו עולם ערכי רחב ומקיף, והיום אני יודעת עד כמה הוא היה מיוחד ופיצה על חוסר נוכחות בשגרה, של אבא שלא בא לאספת הורים ולא קונה ילקוט לכיתה א'.
"אני לא מכחישה, כשבגרתי רציתי שעות נוספות של אבא ואימא, אך שעות האיכות היו מלאות בתחושת שייכות ושותפות וחום, והן השאירו משקע חמים. יש לי על מה להתרפק".
החיים בכפר הרואה.
"כפר הרואה הוא כפר עם המון הווי, מסורת קהילתית יפה, ערבות, עזרה הדדית. גדלנו בכפר לכל דבר ועניין. בבית הספר, במסיבות יום העצמאות, בסניף בני עקיבא, שאבא היה מאוד מעורב בו – מתפלל מנחה, מלמד פרקי אבות ואומר דבר הלכה.
"גדלנו באוויר הפתוח, במשחקים של ילדי כפר. הזיכרונות שלנו מרופדים בהרבה חוויות כפריות. לנסוע עם סוס ועגלה לחוף הים, להביא חלב מהשכנים במוצ"ש, לשחק מחבואים בערמות הקציר, ללכת יחפים על הכביש החם. כל הזיכרונות האלה הם נוף ילדותנו. כששואלים אותנו מאיפה אנחנו, לא חשוב איפה אנחנו גרים, אנחנו עונים שאנחנו בני כפר הרואה".
אימא כשותפה לעשייה של אבא.
"עם כל זה שהייתה לאימא יצירה משלה, היא קודם כול הייתה אשת חיל עטרת בעלה. בארוחת הצוהריים הוא היה מספר מה אירע לו מאז הבוקר, כל מה שקרה עם החבר'ה (כך קרא לתלמידי הישיבה). כשיצא לדרך לא הייתה לו מכונית, הוא היה הולך לכביש הראשי עם התיק הגדול, בתיק טלית ותפילין, וכשראה רכב היה מרים את ידו, וכך הגיע לכל מיני מקומות. כשחזר הוא היה מספר לנו אילו טרמפים היו לו.
"אימא הייתה שותפה ממש, לא רק שומעת אלא גם מגיבה, מציעה, מוסיפה משלה. לימים הייתה כמו מזכירה, הדפיסה (במכונת כתיבה) את דברי התורה ואת המכתבים, ובעת ההקלדה הייתה גם מבקרת ספרותית, והכול תוך כדי העיסוק בענייני הבית. אימא שחררה את אבא מכל עיסוקי הבית וקיבלה הכול על כתפיה, לא במסכנות אלא בתחושה של שליחות למפעל החינוכי והספרותי שאבא עוסק בו".
אבא בבית ואבא הרב נריה בחוץ.
"אין הבדל בין אבא בבית לאבא בחוץ. אבא בנעלי בית הוא כמו אבא של החבר'ה, הוא כמו אבא של כל יהודי חם שהוא פוגש, הוא אבא שאכפת לו, שמקשיב, שמלטף, שדואג. נכון ששעות הדאגה והליטוף לא היו רבות, אך הוא לא היה אחר בבית. גם כשידענו שהוא מעורב במערכות שיכולות לגרום מתח ועצבנות הוא לא הוציא את זה בבית. אם רוצים באמת לבחון אדם גדול צריך לראות אותו בנעלי בית, את הצניעות שלו, את אהבתו לתורה, את עדינותו.
"אבא לא יכול שיעבור יום בלי שיפתח ספר וילמד, גם כשחזר מנסיעה מתישה. ראינו את היחס ללימוד התורה, לגדולי התורה, ולא שמענו ממנו ביקורת על רבנים או על גדולי תורה, בבית כמו בחוץ. הוא היה אדם גדול גם בבית, על כל המרכיבים של יראת שמיים, יחס לגדולים, צניעות, לשון נקייה, בין אדם לחברו. איש חסד מהמעלה הראשונה שתמך בתלמידים בסתר.
"תלמידים בכפר הרואה הרגישו שאבא שלנו הוא אבא שלהם. לא רק אבי דור הכיפות הסרוגות – אבא ממש. כל כך הרבה אמרו לנו אחרי פטירתו 'הוא לא היה אבא ביולוגי שלי, אבל הוא היה אבא שלנו'. זה באמת אבא בבית ואבא בחוץ".
על המשולש עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל.
"כחניך של מרן הרב קוק זצ"ל היה בשבילו המשולש של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל אורגניזם אחד. אבא חי כל אחד מהמרכיבים במשולש הזה כיצירה חיה. הוא היה מחובר פנימית לרובדי החברה הישראלית על כל מרכיביה, אבל ארץ ישראל הייתה בנפשו. כשהתחיל תהליך אוסלו אבא הרגיש שכמו כרתו איבר מגופו. זה לא היה מן השפה ולחוץ, אידאולוגיה לאומית בלבד, זה היה פנימי, עמוק, חד, פוצע.
"הערכים שהאמין בהם באו לידי ביטוי בדברים שכתב, בעניינים שבהם פעל ויותר מזה בדברים ששר. הוא לא סיים שיחה בלי לשיר אם אשכחך ירושלים. גדלנו עם תודעת ירושלים, עם הגעגוע. גדלנו עם שמחת ירושלים לאחר שחרורה. תודעת ארץ ישראל שלו לא הייתה סתם מאמרים אלא תורה מורגשת מעומק הלב והנשמה, מאוחדת עם תורת ישראל ועם עם ישראל".
על התיעוד.
"סביב גיל הגבורות של אבא הרגשתי שחשוב מאוד לשמוע מאבא על מוקדים בחייו. תיעדתי ראיונות עם אבא ושמעתי ממנו, והוא גם שמר הרבה חומר לאורך השנים בנושאים שונים. אבא שיתף איתי פעולה, ענה על שאלות, נתן לי יומנים. חלק גדול ממשה צבי מנקין (שם משפחתו הקודם) הלא ידוע שמעתי ממנו מכלי ראשון.
"אחרי פטירתו יכולתי להשתמש בחומרים שקיבלתי ממנו ובארכיון הבית. אחרי פטירתו הרגשתי שמלמעלה ניתנה לי שליחות להיות כלי שקוף לדמותו ולמורשתו של אבא. אחרי פטירתו אימא שמה בצד את כל עיסוקיה והתמסרה איתי לתיעוד.
"לאחר פטירתו הוצאנו את הספר 'נרו מאיר', מכתבים שכתבו לנו אנשים שלא יכלו לבוא לנחם, את הספר 'שחר אורו', המספר מלידתו עד הקמת הישיבה בכפר הרואה, את הספר 'מן הפנקס הפתוח', לקט מאמרים הנוגע לכל מעגלי החיים. אחר כך הוצאנו בהוצאת ידיעות ספרים את 'מסתר המגירה' – תכתובת מקסימה בין הוריי לפני החתונה".
עשרה חיוכים ביום.
"בימים אלו יוצא לאור ספר שכתבתי לבני הנעורים, 'עשרה חיוכים ביום', ספר עלילתי שדמותו של אבא שזורה בו. סיפור העלילה עכשווי ויש בו גם קטעים אותנטיים. דמותו של אבא מופיעה באופן שממחיש את הדמות על הדקויות שלה. יש בו הרבה מאוד סיפורים של אבא שסיפר על עצמו וגם התחושה שלי כבת, שהייתי רואה את קבלת הפנים בבית, את מאור הפנים שבו קיבלו אנשים, איך אבא התייחס, איך לחץ יד, במה אימא כיבדה את מי שנכנס ואיך כל אחד יצא לדרך עם צידה לדרך מאימא בשקית ניילון וספר מאבא.
"מצאתי שזו דרך מאוד מעניינת וקרובה לעולמם של הצעירים, גשר לנפש לא רק דרך הראש אלא דרך הלב. הקדשתי את הספר 'לצעירים שאבא זצ"ל אהבם, האמין בכוחם וציפה מהם לגדולות'. ההקדשה היא תמצית האהבה, האמון והאתגר של אבא בעולמם של הצעירים. בכל מערכות החיים שהיה מעורב בהם סימן תמיד את הצעירים כקהל היעד.
"בספר מופיעה גם השירה. עולם הניגון של אבא מנגן בהרמוניה בספר הזה. הניגון היפה של האישיות הנפלאה שלו עובר מראשית הספר עד סופו, ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק".
שתפי אותנו בחוויה אישית מכוננת עם אבא.
"מאחר שזמנו של אבא היה יקר כל כך, כשהיה בבית הוא רצה לקרב אליו את הילדים, ועשה זו בדרך מיוחדת. לא אשכח איך היה קורא לי באצבע לחדר שלו ומוציא מאחורי הספרים חפיסת שוקולד, שנחשב מעדן יקר. הוא היה שובר ממנה קובייה, חוצה אותה לשניים ומכבד אותי בחצי קוביית שוקולד אחרי שבירכתי בקול והוא ענה אמן. דבר פעוט שעשה בטקס, בדרמטיות, המתיק לי את השוקולד הזה בתחושה שאני לא שוכחת".
