למרות שידע שבמחי החלטה כזו יאותרג ויישמר, כמו ראש הליכוד הקודם שמערכת המשפט גנזה עבורו את כל פרשיות השחיתות. הוא זכר את אריק עם “עומק העקירה כעומק החקירה”, אבל המשיך לעמוד איתן
01
במוצאי בחירות 99 הייתי ילד בן 13, אחרי יום בחירות מפרך, שכלל חלוקת פליירים בצמתים, הדבקת סטיקרים של "נתניהו עושים שלום בטוח" וניסיון לדבר כמו המבוגרים על כמה ברק מסוכן.
כשהמדגמים התפרסמו עמדנו בבית כל המשפחה צמודים לרדיו. זמן קצר לאחר מכן שמענו את נתניהו מכריז מול רבבות ליכודניקים המומים כי החליט לפרוש. באותם ימים "פסק זמן מהפוליטיקה" עוד לא היה מושג מכובס לאתנחתא קלילה כדי לחזור במפלגה אחרת, לכן ההבנה של כולנו הייתה שהוא באמת עוזב. אולי לתמיד.
הפרשנים שליוו את המשדר סיכמו את כהונתו הקצרה, רק שלוש שנים, של המטאור הפוליטי, אז בן 50 בלבד. הם סיפרו כי בטח כעת ילך לעשות לביתו, כמרצה בינלאומי מבוקש וככלכלן שהתבלט כעילוי פינססי.
מגישי החדשות לא יכלו להסתיר את אנחת הרווחה שעזיבתו הצפויה מהזירה שיחררה מהם. תחושת הקלה השתררה באולפני החדשות. תחושת מועקה הצטברה בליבותיהם של מאות אלפי מצביעי ימין, שרק שלוש שנים קודם לכן היו ציבור נרדף במדינתם וכל מערכות השלטון דרסו אותם.
02
אחר כך נתניהו חזר והפך לשר חוץ ושר אוצר. בשנה שלפני הגירוש הפגנתי מספר פעמים מול הבית שלו ברחוב עזה, כחלק ממשמרות המחאה במקום – שמשום מה לא זכו לסיקור תקשורתי. אגב על מרפסת הבית התנופף שלט: "עקירת ישובים קורעת את העם".
פעם אחת ויחידה פגשתי את נתניהו מקרוב. זה קרה ממש סמוך לגירוש, באחת ממשמרות המחאה. הוא הביט עלי, נכנס לרכב ונסע. אחר כך גם התפטר מהממשלה, מאוחר מידי. ב-2009 כשהוא נבחר לראשות הממשלה לא שכחנו לו והימין האידיאולוגי התייחס אליו בחשדנות. בטח אחרי שצירף לממשלתו את ברק ומפלגת העבודה.
03
אבל אז אובמה עלה להתקפה נגד ההתיישבות ונתניהו הסתער בחזרה והשיב מלחמה. כל פעם שהפרשנים בישראל דיווחו בפנים זעופות כמה הממשל בבית הלבן כועס על נתניהו, אני הבנתי שהוא עשה שוב את הבחירה הנכונה.
למרות השותפות עם ברק בממשלה, נתניהו לא נכנע לאובמה. הוא ג'ינגל במישור הפוליטי והבינלאומי ויצר משוואה לפיה הוא יגיע לשולחן המו"מ עם אבו מאזן, רק ברגע שזה יכיר במדינה יהודית. כשהוא אמר את זה, בטח קרץ לעצמו וחייך, כי הרי לכולם היה ברור שבדיוק ככה אבו מאזן לא יגיע לעולם. נתניהו למד מהטעות המרה של הפגישה עם עראפת בקדנציה הראשונה וחזל"ש את המו"מ עם הפלסטינים. למעשה הוא היה רוה"מ הראשון מאז הסכמי אוסלו שלא ישב לשולחן המו"מ המפורסם על חלוקת הארץ.
וככל שהזמן עבר השמאל יצא מדעתו. בעיקר הכעיסה אותם ההצלחה. אובמה סגר לנתניהו את הדלת בבית הלבן, אבל הוא פתח דלתות חדשות בכל בירות העולם, ניהל יחסים קרובים עם ראשי המפלגה הרפובליקנית ובנה אלטרנטיבות. בשקט בשקט הצליח להעביר את המסר שההתיישבות ביהודה ושומרון כאן כדי להישאר ובעיקר שהיא לא המכשול לשלום.
הוא ערך שיחות הסברה אישיות לראשי מדינות, סנאטורים ודיפלומטיים. לכולם הסביר את הקשר התנ"כי של עם ישראל עם יהודה ושומרון, משל
היה מזכ"ל מועצת יש"ע. כך הביא להכרה בינלאומית היסטורית ביו"ש, שראשי המתנחלים אפילו לא חלמו עליה. השיא היה כמובן פרויקט הריבונות.
