01
פעם שוחחתי עם מו"ר הגרז"ן גולדברג על דיון ידוע בתורת ראשי הישיבות, החורז את המסכת הנוכחית בדף היומי, בבא קמא, בשאלת החיוב בנזקי ממונו, אם עיקרו בגלל ממונו שהזיק או בגלל שפשע בחיוב השמירה. בתגובה הוא סיפר לי שכשלמד בשיעור א' בישיבת פוניבז', במשך 3 חודשים בחורף עסקו בשאלה הזאת, "ואף פעם לא הצלחתי להבין מהי הנפקא מינה בין שני הצדדים האלה". בקיצור, דרכו בלימוד הייתה אחרת.
סיפר לי יבלח"א הרב יוסף גליקסברג, רבה של גבעתיים לשעבר, שהוא היה חברותא של הגרז"ן באותו החורף בישיבת פוניבז'. סיפרתי לו את דברי הגרז"ן הנ"ל, ושאלתיו אם יתכן שזו, בין היתר, הייתה הסיבה שהגרז"ן עזב את פוניבז' ועבר לישיבת 'חברון'. [בחברון לא התקיימו הרבה בשיעורים אלא למדו יותר לבד]. הוא שלל, ואמר שהסיבה היתה אחרת לגמרי. כך הוא סיפר:
'כששלטו הבריטים כאן בארץ, הם לא היו בדיוק ניטרליים במאבק בינינו לבין הערבים, בלשון המעטה. קצינים בריטיים נשארו באזור והצטרפו לצבא הירדני, כשהם פיקדו על החיילים הירדניים. משום כך, כשעזב הנציב העליון את ארמון הנציב בירושלים, נפלו מפתחות הארמון בידי אותם קצינים, דהיינו אנשי הצבא הירדני. [האם השתנו הבריטים מאז?…] עם שליטה בארמון הנציב, ובהרים שסביב ירושלים, היו הירדנים יורים פגזים אל עבר האוכלוסייה האזרחית בירושלים. בימים ההם היתה ירושלים נצורה, ומדי כמה ימים הייתה מגיעה שיירת אספקה משוריינת, לחלוקת מזון לתושבי ירושלים. בעת שהיו התושבים עומדים בתור למים, למשל, היו הירדנים יורים אל עבר ההתקהלויות. אחותו של הגרז"ן התחתנה בגיל צעיר, כמקובל בירושלים, עם עילוי מעילויי הישיבות. מספר חודשים אחרי החתונה היא עמדה באחד התורים האלו, ונהרגה מפגז, היא והעובר שבקרבה.
ישיבת פוניבז' הייתה מנויה אז על עיתון "הצופה", ואחד העותקים היה מגיע מדי יום לחדרי. עם בוקר הייתי עובר על רשימת הנופלים שהייתה מתפרסמת בעיתון. בכל יום נהרגו בארץ יהודים. כמה בחורים היו עוברים מדי בוקר בחדרי, בדרכם חזרה מהתפילה, קוראים קצת בעיתון, והגרז"ן ביניהם. יום אחד אני רואה מודעה בעיתון שאחותו נהרגה. בימים ההם זו הייתה הדרך להודיע הודעות כאלה… פחדתי שהוא יידע על נפילת אחותו היחידה דרך העיתון. בדיוק אז הוא הגיע, מסרתי מהר את העיתון לבחור אחר שהיה בחדר, ואמרתי לו להחביאו. הגרז"ן נכנס ושאל אם היום לא הגיע העיתון…דאגתי לכך שלא יישאר בישיבה עותק של העיתון באותו יום. [מחר תהיה רשימה חדשה של נופלים, והיא כבר לא תהיה ברשימה…] חשבתי: מן הסתם תהיה הפוגה במלחמה, ואז הוריו יבואו אליו מירושלים והוא ישמע מהם. ירדתי לבית המדרש, סיפרתי את העניין לרב מפוניבז', ושאלתי לדעתו. הוא אמר לי: "טוב עשית". וכך היה. אחרי כחודש הייתה הפוגה, ההורים הגיעו, בישרו לו את הבשורה המרה, הוא ישב שבעה סמלית מקוצרת, כדין, אבל הם רצו שיחזור ללמוד בירושלים. כך היה, הוא עבר ללמוד בישיבת חברון בירושלים, כדי להיות קרוב אליהם'.
ואני חשבתי לעצמי: כמה התקדמנו מאז ברגישות האנושית! אנשי "קצין העיר" בכל מקום עושים עבודת קודש רגישה ביותר, עם רגישות שכנראה לא קיימת בשום צבא בעולם. לצערי, פגשנו את הדברים די מקרוב, וראינו איך הם מקפידים אפילו שלא לצלצל באינטרקום של הבניין, אלא להמתין כמה זמן שצריך מחוץ לדלת הבניין, כדי לדפוק רק על דלת הבית. ועוד דקויות רבות, שלא נדע. נדמה לי שאף אחד לא יקבל בשורת איוב היום דרך העיתון…
וגם בעניין זה, גדלות הנפש של הלוחמים ומשפחותיהם בימינו – אין לה גבול. שמענו את אביו של אחד הנופלים הי"ד, בעיצומו של הספד על בנו בהלוויה, פונה לחיילים המודיעים ומודה להם על רגישותם…
ככלל, משהו על ימים שבהם הולכים מהלוויה לשבעה, ויש מההלוויות המשודרות בשידור חי [יישר כוח לערוץ 7 ועוד, על מפעל ההנצחה הזה. לענ"ד, זהו מפעל של יצירות נצח בעם ישראל, וגם בעוד מאות שנים יהיו בדברי ההספד הללו חידוש גדול]: זכיתי לראות בחיי גדולי עולם, ומהמחזות האלו העליתי במדור זה בשנים האחרונות. אבל מה שראינו כולנו, בימים אלה, אין לו אח ורע. לוחמים, אלמנות, יתומים, אחים והורים, ר"מים, ראשי ישיבות ומכינות וכו' מתגלים בדרגת "אדם הדומה למלאך", ובדרגות נדירות המזכירות את ימי רבי עקיבא וחבריו. שנזכה, בתוך הצער האינסופי הזה, להבין את גודל השעה, גדלות הנשמות ודרגת מסירות הנפש.
02
עוד סיפר לי הרב גליקסברג משהו על התנהלותם של תלמידי חכמים גדולים, ועל השגחה פרטית בפסיקת הלכה: אבי, הרב שמואל יעקב, היה רב ודיין בארגנטינה. עוד כשכיהן כרב בפולין לפני השואה, הוא היה מתכתב במברקים עם פוסקי ההלכה בארץ. פעם כשהיה רב בארגנטינה, היה צריך לשלוח גט, שהוא ערך, למסירתו בארץ. הגט הגיע לאב-בית-הדין בפתח תקווה הרב שלמה שמשון קרליץ, [מבכירי הדיינים. תלמיד חכם מופלג ובעל מידות. היה בן אחיו של החזו"א, ונכדו של זקן רבני וילנא, בעל ה"חשק שלמה". כיהן בבי"ד פ"ת יחד עם רב העיר ר' ראובן כץ והרב עובדיה יוסף. מ.ד.]. עבר זמן ואבי לא קיבל כל מענה. הוא שלח וביקש ממני שאבדוק היכן ומדוע מתעכב הגט. הוא אמר לי שאם יש בגט איזשהו ספק, הוא לא ייעלב, ויכתוב גט חדש, רק שיגיד הרב קרליץ מדוע זה מתעכב. יום אחד הייתי על האוטובוס מירושלים לתל-אביב, כשלאוטובוס בדיוק עולה הרב קרליץ. הוא רואה אותי ואומר לי: "הזכרנו אותך כעת. נפלה לי שאלה בגט שכתב אביך. הבקיא ביותר בדורנו בדיני גיטין הוא הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, והחלטתי לעלות אליו מפתח תקוה לירושלים, עם הגט. כשהוצאתי את הגט, שאל הרב פרנק: 'מי כתב את הגט הזה?' 'הרב גליקסברג מארגנטינה', השבתי. הרב צבי פסח לא רצה להתבונן בגט, באומרו: 'על גיטין של הרב גליקסברג לא שואלים שאלות. הדין הוא שהמוחזק כגברא רבה (=כאדם גדול), גיטיו גיטין ואין מהרהרים אחריו'. כעת אני חוזר ממנו, לא התקיים דיון כלל, והגט הוכשר". ■
meirdorfman@gmail.com
הרב מאיר דורפמן, מחבר סדרת ה'מרבדים' על מסכתות הש"ס, ו"פעמיים באהבה".
