"אני מרגישה שאין לי פה שותף שיכול באמת להיות איתי בחוויות הקשות שעוברות עליי ואני נשארת בודדה בכל הקשר הזה, ובכלל אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה באמת קשר…" אמרה רותי.
"איך אפשר להיות איתה? היא כל הזמן מאשימה אותי. כשאני נשאר שעות נוספות להכניס עוד כסף אז היא מאשימה אותי שאני אף פעם לא בבית, כשאני נשאר בבית היא מאשימה אותי שאני לא עושה כלום וכשאני מזמין את כל המשפחה שלה אלינו לחג היא באה בטענות שאני לא שואל אותה ולא בודק איתה אם זה מתאים בכלל…" התעצבן אריה. "אתה בכלל לא מבין אותי", פרצה רותי בבכי.
"תני לי לנסות בבקשה לעזור לו להבין אותך", פניתי לרותי.
"כשרותי מגיעה אליך עם כל הטענות האלה, מה אתה מרגיש?" שאלתי את אריה.
"אני מרגיש שהיא לא מרוצה ממני, שאני אשם כל הזמן, שאני לא בסדר, שאני לא מספיק טוב…" ענה אריה. "תתקן אותי אם אני טועה; כשרותי מגיעה ואומרת לך לדוגמא: 'אתה אף פעם לא בבית', מה שהיא עושה — היא מעלה אותך על במת הנאשמים בבית המשפט ואתה הופך להיות מואשם עם תיק פתוח".
"ממש נכון… ואז אני צריך להילחם על הזכאות שלי בדין, ומשום מה מעולם אני לא יוצא זכאי", ענה אריה. "במלחמה הזאת שלך אתה מציב בפני רותי סוללה של עורכי דין שאוספים את כל הראיות ומגנים עליך על מנת שבאמת תצא זכאי, כי מי רוצה להפסיד במשפט?" המשכתי.
"ממש ממש ככה, אז איך זה יוצא שאני תמיד מפסיד אם כל העובדות לטובתי?" שאל אריה.
"כי שיתוף וחיבור זוגי לא עובדים על פי חוקיות של עובדות ובית משפט. זו לא אותה חוקיות. כשרותי אומרת לך את המילה 'אתה', כמו במשפט: 'אתה אף פעם לא בבית' — היא לא מאשימה אותך".
"מה לא מאשימה אותך? אם אני אף פעם לא בבית, אז אני אשם", התעצבן אריה.
"רותי מגיעה ועומדת על הבמה, חשופה עם העולם הרגשי שלה שלפעמים מלא בכאב, בפחדים ובכעסים. כשהיא משתמשת במילה 'אתה' היא בעצם לא מעלה אותך לבמת הנאשמים אלא היא מעלה אותך אליה לבמה שלה, היא בעצם שולחת לך מעלית על מנת שתיכנס לעולמה.
בדרך הזו היא אומרת לך: אתה היחיד שיכול להיות איתי פה ולעזור לי לרפא את הכאב הזה".
"ובעצם כשהוא עולה לבמה, במקום להיות איתי הוא פשוט חוזר להתעסק בעצמו, וזה כואב. אני מיואשת ונמאס לי לחיות כאלה חיים בודדים בתוך קשר זוגי", אמרה רותי והמשיכה לבכות.
"אבל למה היא חייבת להאשים אותי ולהשתמש גם בכל מיני עובדות שהן בכלל לא נכונות? איך אפשר להגיד עליי שאני אף פעם לא בבית כשזה ממש ממש לא אמת".
"אם רותי פשוט הייתה אומרת לך שהיא מרגישה בודדה, היא לא באמת הייתה מרגישה שהיא מבטאת את הבדידות שהיא חווה. היא מרגישה שהיא חייבת להמחיש לך, ולחוות את זה שאתה ממש מבין אותה. בשביל שתבין אותה, היא מלקטת חלקים מתוך המציאות".
"מה הכוונה?" שאל אריה.
"בדוגמא שלנו, היא נעזרת בזה שאתה עובד עד שעות מאוחרות (חלקים מהמציאות) רק על מנת להמחיש לך את עוצמת הבדידות שהיא מרגישה".
"אבל אני מרגיש שלפעמים זה ממש שקרים, היא ממש מעוותת את העובדות".
"כי העובדות פה הן לא החלק העיקרי, הן רק אמצעי, הן רק תפאורה להמחשת עוצמת וצורת הרגש".
"אז מה אני בעצם צריך לעשות?" שאל.
"נלמד ביחד שפה חדשה, את שפת הקשר הזוגי שלכם, שזו שפה של חיבור.
העבודה תהיה ללמוד לעצור ולפתח תודעה לפני שהולכים ישר למקום האוטומטי הזה שבו אתה ישר מפרש את הדברים בצורה חיצונית ומתייחס לעובדות, נלמד לדבר את שפת הרגש, וגם רותי תלמד לבטא את הנזקקות הרגשית שלה בצורה שתקרב ולא תרחיק".
