לעיתים, בתוך מירוץ החיים המטורף, אנחנו שוכחים לעצור ולהקשיב.
הסיפורים שאני מבקש לשתף אתכם כאן הם לא רק חוויות שחלפו לידי; הם שיעורי חיים על הרגעים שבהם האדם בוחר להאמין בבורא עולם, ולהקשיב ל"דיבור" שהוא שולח לנו בחזרה. לפעמים הדיבור הזה מגיע בדמות כאב מפלח, לפעמים הוא עטוף בשמחה מתפרצת, ולעיתים הוא מגיע כתיקון שקט שמכוון אותנו חזק יותר אל הדרך שלנו.
אני מזמין אתכם לפתוח את הלב, ולהתבונן בשלושה רגעים שבהם המסך הורם מעט:
יש משפחה אחת שאני מחובר אליה אישית. הם שכלו את בנם במלחמה, ומאז האב פוקד את קבר בנו מדי יום, כמעט בכל פעם שהוא מרגיש געגוע בלתי נסבל. הוא לוקח את הרכב, עולה לבית העלמין, יושב עם הבן ומדבר איתו. עם הזמן, הוא התחיל לפתח מנהג – ממש הולך לישון ליד קברו של בנו עד שהבוקר עולה.
חבר קרוב לאותו אבא, ניסה לעזור לו לחזור לחיים. אבל הוא לא ידע איך להתמודד עם זה, איך להגיד לו שזה לא בריא לו ואיך "להוריד" אותו מהעניין. יום אחד הוא התקשר אל האב הזה, והאב שיתף אותו בחוויה מטלטלת:
"באחד הלילות, אני שוכב ליד הקבר, וכבר עוצם את עיניי ומתחיל לישון, ופתאום הרגשתי שהלוחמים המתים שנמצאים מסביב לקברו של בני מדברים איתי. הם אמרו לי: 'תשמע, אנחנו אוהבים אותך. אנחנו יודעים שהכאב שלך על הבן שלך הוא בלתי נתפס. אבל תדע לך שהבן שלך פה איתנו והוא חבר שלנו. אתה מוזמן לבוא לפה כל יום, אבל אנחנו מבקשים ממך – בלילה, תשאיר את המקום בשבילנו."
אותו אב יקר שיתף במפגש הזה עם הלוחמים הקדושים, ומאז הוא פשוט הפסיק לבוא לבית הקברות בשעות הלילה המאוחרות. הוא הבין שבשעות אלו חבריו הלוחמים נמצאים שם בשביל בנו.
● ● ●
בשבוע שעבר, אחרי הרצאה שהעברתי בקיבוץ בצפון, ניגש אלי אחד האנשים ואמר לי: "נראה לי שיש לי סיפור של אמונה שיעניין אותך". הייתי מאוד סקרן כי האיש אינו נוהג לחבוש כיפה ולא מוגדר כדתי.
הוא סיפר שיש להם שני ילדים גדולים, ובמשך עשר שנים הם לא הצליחו להיכנס להיריון. הם עשו את כל הטיפולים האפשריים, כל מה שניתן, עד שבטיפול האחרון שלא הצליח – אשתו נשברה.
היא אמרה לו: "נמאס לי. אני מטילה את עצמי על בורא עולם ואני לא מתאמצת יותר. אם הוא רוצה שיהיה לנו ילד – יהיה, ואם הוא לא רוצה – לא יהיה".
אחרי שבוע היא נכנסה להיריון.
בגלל הגיל, הם רצו לעשות את כל הבדיקות. אמרו להם שיש מומחה בעל שם עולמי שמגיע מחוץ לארץ לתקופה קצרה, ואנשים משלמים הון כדי לפגוש אותו. הם הלכו אליו, והוא פסק: "לפי הנתונים, אני מציע לכם לא להמשיך. יש לכם שני ילדים בריאים, והסיכוי שהילד הזה יצא בריא הוא אפסי".
אשתו יצאה מהפגישה מפורקת לגמרי. הוא הסתכל עליה ואמר: "תשמעי, אותו בורא עולם שדיברת עליו קודם, זה שהביא את ההיריון הזה נגד הסיכויים, הוא אותו בורא עולם שנמצא כאן עכשיו. אנחנו נסמוך עליו. הוא דאג שנהיה בהיריון, והוא ידאג שהילד יהיה בריא". ובאמת, נולד להם ילד בריא לחלוטין, ללא שום בעיה, כרגע הילד כבר בגיל בר מצווה.
● ● ●
יום אחד נסעתי להרצאה בבני ברק. בדרך, באזור עוקף בית שמש, חלפתי על פני שלוש תחנות אוטובוס עם טרמפיסטים שהרימו את ידם ולא עצרתי, תוך כדי נהיגה התחלתי להרגיש רע. שאלתי את עצמי: "מה קרה לך?". נכון, ה-Waze הראה שאני מגיע בדיוק בזמן להרצאה ברבע לשמונה, אבל הרגשתי לא בנוח. פניתי לבורא עולם ואמרתי: "אני חייב תיקון. טעיתי שלא עצרתי שלוש פעמים, בבקשה תן לי הזדמנות לתקן".
כשעליתי לכביש 1, במחלף ענווה, ראיתי רכב תקוע, אישה עם שני תינוקות מאחורי הגדר, ובעל אובד עצות בטלפון. חציתי ארבעה מסלולים בזהירות ועשיתי רוורס ארוך עד אליהם. התברר שהג'ק שלו לא תקין . הוצאתי ג'ק חשמלי, החלפנו גלגל, והודיתי לבורא עולם על ההזדמנות לתקן.
הסתכלתי על ה-Waze והוא הראה הגעה בשמונה ועשרה, איחור משמעותי. אבל אז קרה דבר מדהים: ככל שהמשכתי בנסיעה בתוך הפקק של כביש 4, זמן ההגעה פשוט הלך וירד. כשהגעתי להרצאה השעה הייתה 19:43.
● ● ●
הסיפורים האלו מלמדים אותנו לדעת להרפות מהאחיזה שלנו ב"איך הדברים צריכים להיראות". האב השכול למד להרפות מהאחיזה בקבר בלילה כדי לכבד את המנוחה של בנו; האישה מהקיבוץ הרפתה מהטיפולים המייגעים והשליכה את יהבה על הבורא; ואני, בדרכי להרצאה, נדרשתי להרפות מהלחץ של השעון כדי לעצור ולהושיט יד לאדם אחר.
כאשר אנחנו מפסיקים לנהל את העולם לבדנו, ומבינים שיש יד מכוונת, המציאות משנה את פניה.
כשאנחנו פועלים מתוך הקשבה דקה, אמונה תמימה ורצון אמיתי להיטיב, אנחנו לא רק "עושים טוב" – אנחנו הופכים להיות חלק מהדיבור של בורא עולם בעצמו. אל תפחדו לעצור, אל תפחדו להאמין נגד כל הסיכויים, ובעיקר – אל תפסיקו לדבר אליו. הוא תמיד שם, מחכה שפשוט נפתח את הלב. ■
Ori88533@gmail.com
