הכנסת מריחה בחירות, וזה הזמן לשנות את כללי המשחק. בכנס מיוחד שנערך היום במשכן, הצעתי לאמץ את ״הפתק החצי פתוח״ שיכריח פוליטיקאים לעבוד אצל הבוחרים שלהם במקום אצל קבלני הקולות. אלא שכדי שהמהלך יעבור, אנחנו חייבים להיגמל משתי מחלות קשות: הרצון של המכון לדמוקרטיה לכפות רפורמות בחוק, והאובססיה הפוליטית לשאול ״למי זה עוזר בבחירות הבאות״
השבוע השתתפתי בכנס נדיר בכנסת. בחדר אחד ישבו חברי כנסת מכל סיעות הבית – כדי לדון בדבר היחיד שחשוב יותר מהשאלה מי ינצח בבחירות הבאות: השאלה איך בכלל בוחרים אותם.
בפאנל שבו לקחתי חלק, שמתי על השולחן את האמת הכואבת שאני חווה יום-יום במסגרת פעילות הלוביזם הציבורי שאני מוביל מול חברי הכנסת: הדבר שחסר לנו ביותר בישראל הוא חברה אזרחית. במקומה, יש לנו שלטון של קבוצות לחץ מאורגנות. הסיבה שאזרחים נורמטיביים מדירים את רגליהם ממעורבות פוליטית אינה עצלנות, אלא רציונליות כלכלית בסיסית: בני אדם לא משקיעים אנרגיה במקום שבו אין להם השפעה. והיום, לאזרח הקטן אין שום השפעה על זהותו של חבר הכנסת.
יזם הכנס דני רובין ערך סקר המראה כיצד מתפקדי הליכוד דוחקים לאחור שרים בכירים כמו יריב לוין ויואב קיש, ומתעדפים קדימה פנים חדשות. רובין חגג את ה"דמוקרטיה", אך גם הוא מודה שמדובר בפחות מ-7% ממצביעי המפלגה שקובעים עבור מיליון איש. הפתרון שהוא מקדם, וישבנו לדון עליו היום בכנסת, הוא "פתק חצי פתוח": ביום הבחירות, אתה לא רק שם פתק "מחל" או "יש עתיד", אלא מסמן עליו אילו מועמדים ספציפיים מתוך הרשימה אתה רוצה להכניס.
ביני לבין רובין התפתחה מחלוקת מסוימת, רובין טען שהשיטה הזו תגרום לחבר הכנסת להיות "נאמן לציבור הכללי". הודעתי לו מול הקהל שאני חולק עליו לחלוטין. אני לא רוצה מליצות על "הציבור הכללי". אני רוצה חבר כנסת שנאמן באופן ישיר, אינטרסנטי ויצרי לציבור ששלח אותו.
הדיון התקשורתי בישראל תמיד מתמקד ב"ייצוגיות" – כמה נשים, כמה מזרחים או כמה קיבוצניקים יש ברשימה. אבל בתור שמרן, לא מעניין אותי איך נראה חבר הכנסת; מעניין אותי התמריץ שלו. חבר כנסת שיודע שמיקומו ברשימה תלוי בציבור הבוחרים (ולא ביאיר לפיד או בדילים של קבלני קולות), יקום בבוקר ויעבוד עבורם. המבנה הנוכחי, שבו הפוליטיקאי משרת את "המפלגה", הוא שריד רקוב מתקופת מפא"י, שנועד לשמר כוח אצל העסקנים ולסרס את חופש הבחירה.
אז למה זה לא עובר? כאן אנחנו נתקלים בשני מכשולים.
הראשון מגיע מכיוונם של ארגונים כמו "המכון הישראלי לדמוקרטיה". הגישה שלהם היא הנדסה חברתית: הם רוצים לכפות את הפתק הפתוח בחוק על כל המפלגות ושוכחים שאם הם בעד לכפות את החוק על כל המפלגות לא ישארו מפלגות שיתמכו בחוק, שהרי מטרתו להיכפות עליהם ללא יכולת בחירה, אז למה שיצביעו עבורו. כפי שהזהרתי בכנס, כפייה כזו תהרוג את היוזמה. המושלם הוא האויב של הטוב. צריך לאפשר למפלגות לאמץ את המודל באופן וולונטרי. מפלגה שתעז לתת כוח לבוחריה – תתוגמל בקלפי. צריך גם להכיר במגבלות המציאות: בגלל אחוז החסימה הגבוה, מפלגות נאלצות להתאחד ל"בלוקים טכניים", כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, ושם יישום הפתק הפתוח הוא מסובך מתמטית. בואו נתחיל במפלגות הגדולות.
המכשול השני והחמור יותר הוא התרבות הפוליטית החולה שלנו. בכל פעם שעולה הצעת חוק לתיקון כללי המשחק, השאלה היחידה במסדרונות היא: למי זה עוזר בבחירות הקרובות, לבנימין נתניהו או לבני גנץ? זה מעגל של היזון חוזר הרסני. אנחנו שואפים לכפות מראש "תוצאות טובות" שיתאימו לפוזיציה שלנו, אפילו במחיר דריסת הכנסת, ומתנגדים לכל שינוי שלא משרת אותנו מיידית.
הכנסת הזו נמצאת בישורת האחרונה. דווקא עכשיו, לפני שהכל קורס לבחירות, יש כאן הזדמנות היסטורית לממשלה ולאופוזיציה לשלב ידיים סביב חוק וולונטרי ופשוט. תנו לאזרחים להרכיב את הרשימות ביום הבחירות. הגיע הזמן שנפסיק לבחור באותיות, ונתחיל לבחור באנשים שעובדים אצלנו. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net












