מוקד תורתנו הוא עם ישראל. מדוע אפוא הקדישה התורה פרשה שלמה לנח?
בכדי להבחין בין נח לאברהם נזכיר את דברי חז"ל [זוהר בראשית רנד ע"ב בתרגום] מה קורה לנח כשיוצא מן התיבה: 'נח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב והתחיל לבכות לפניו ואמר רבונו של עולם נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך השיבו הקב"ה ואמר: רועה שוטה, עכשיו אתה אומר כן? למה לא אמרת בשעה שאמרתי לך 'כי אותך ראיתי צדיק לפני וכו'… כל העיכוב שעשיתי לא היה אלא כדי שתבקש רחמים על העולם, וכאשר שמעת שתינצל בתיבה, לא עלה בלבך לבקש רחמים על ישוב העולם, ובנית תיבה והצלת את עצמך, וכעת שאבד העולם אתה פותח פיך לומר לפניי בקשות ותחנונים?'.
המדרש מותח ביקורת קשה וכואבת על דרכו של נח, נח לא מגן על דורו ולא מתפלל עליו. אצל אברהם אבינו אנו מוצאים ההפך הגמור, כאשר אלוקים מודיע לאברהם על הפיכת סדום הוא מתחזק בתפילה להצלתם. אברהם מוסר את נפשו באמירות הקשות הללו ובמיוחד שמדובר על פושעי סדום ועוד דוגמאות נוספות. [ע"פ ספר צור חוצבתם, הרב אלי הורביץ הי"ד]
בתחילתו של עולם מעמיד הקב"ה שתי דמויות שדרכם רוצה ללמד אותנו מה הדרך הרצויה בעיני ה'. האם כדרכו של נח לדאוג לעצמך ולא לזולת, האם עולמנו לא דורש מאיתנו פחות לעסוק בעצמנו ויותר לעסוק באחרים? דווקא מתוך הדמות של נח והתנהגותו אנו ניגשים ל'הביטו אל אברהם אביכם' אל דרכו המיוחדת של אברהם המיטיב לכל, העושה חסד לכל והמתפלל על כולם. זו קריאת הכוון שהתורה מציבה לנו כבר בתחילתה. ■
