בפרשת וירא אנחנו פוגשים את אברהם ושרה, שכבר עברו את גיל הפריון המקובל. אברהם בן מאה ושרה בת תשעים, ובכל זאת הם זוכים להבטחת לידתו של יצחק.
לאשה בת תשעים כבר מזמן אין ביציות. ובל נשכח שהריון בגיל מופלג מסב סיכון משמעותי לבריאות האם ולתוחלת חייה.
ומה עם אבהות בגיל מאה? האם בספרות הרפואית יש דיווחים על כך? אמנם יש דיווחים בודדים על גברים שהולידו בנים בשנות התשעים לחייהם, אבל אין מחקרים גדולים שמאפשרים לקבוע מה שיעור הגברים הפוריים בגילאים האלה. והסיבה ברורה: קשה לחקור את זה כי יש מעט מאד גברים בגיל הזה שנשאו אשה בגיל הפריון.
בהיסטוריה היהודית מוכרים סיפורים על אבות שהמשיכו להקים משפחות בגיל מבוגר. הנצי"ב מוולוז'ין, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, נשא לאשה את אחייניתו אחרי פטירת אשתו הראשונה .הוא היה בעשור השביעי לחייו ואחייניתו היתה צעירה ממנו בשלושים שנה, וממנה נולדו לו עוד שבעה ילדים. לחפץ חיים זצ"ל נולד ילד כשהוא היה מעל גיל שבעים.
למרות המקרים הבודדים האלה, בספרות הרפואית יש נטייה לומר שקיימת דעיכה משמעותית בפריון וביכולת להוליד ילדים בריאים מהעשור הששי לחיים .
אבהות בגיל מבוגר היא לא רק שאלה של יכולת ביולוגית. היא גם שאלה של הורות. ילד זקוק לאב נוכח, פעיל ומעורב לאורך שנים. מצד אחד, אדם מבוגר מביא עמו ניסיון, יציבות כלכלית, בשלות נפשית וחוכמת חיים. המצב הכלכלי מבוסס ונוח יותר מאשר בגיל צעיר, והאב המבוגר הוא סבלן יותר ביחס לאבות צעירים. אב מבוגר בדרך כלל פנוי יותר רגשית, כי הוא לא נמצא באטרף של הורות צעירה במקביל ללימודים, צבא, ובניית קריירה.
אבל צריך להביא בחשבון גם את המצב הבריאותי של האב. לאב מבוגר עלול להיות קושי להתמודד עם הקצב הפיזי של ילדים קטנים, עם המחסור בשינה, ועם הצורך להחזיק סדר יום דינמי של 24.7. יכולים להיות פערים תרבותיים משמעותיים בין האב המבוגר לבן והילד, בנוסף לפערי הדורות הקיימים בכל משפחה היום, והילד עלול להרגיש שוני ביחס לחבריו שיש להם אבות צעירים שיכולים לשחק אתם כדורסל ולצאת אתם לטיולים. ותמיד קיים החשש להיפוך הפירמידה, כאשר הילד יצטרך לתמוך בהוריו המבוגרים כבר בגיל צעיר. השיקולים האלו לא מבטלים את ערכה של אבהות בגיל מבוגר, אבל הם חלק מהאחריות הכרוכה בהחלטה להקים או להרחיב את המשפחה בגיל מבוגר.
בכל זאת, לא לכל אחד יש כוחות של אברהם אבינו …. ■