איך עולמנו היה מושלם ויפה יותר אם היינו הופכים את המילה ׳חייב׳ למילה ׳זכאי׳. במקום לומר: ׳אני חייב ללכת לעבודה׳, היינו אומרים: "יש לי את

ט"ו בשבט כבר כאן וכולנו מתחילים לחפש את הפירות היבשים, הפיצוחים והגרנולות שעושים טעים בחיך, בריאות וטוב על הלב. השוק מוצף בכל כך הרבה סוגים

ישבתי מולה ואמרתי את המשפט שפתאום קפץ לי לראש. אין לי מושג איך הגענו לנושא הזה או מה היה הטריגר שהוביל ליצירת אותה המחשבה, אבל

"המשפחה שלי העיפה אותי מהבית, אין לי איפה לישון", כך היה כתוב בהודעה ששלחה נערה למוקד של להב"ה. עבורנו, זוהי הודעה קשה, שאי אפשר להשאר

לפני כך וכך שנים כשעוד הייתי בלימודי משפטים, שאותם עזבתי, בקורס בפסיכולוגיה ומשפט – שבו דווקא הצטיינתי, המרצה הנבון שלנו דאז, ד״ר עדי אייל, הציע

בשבוע שעבר עשו תענית דיבור בבית הכנסת של ילדותי ע"ש הרב סאסי כהן בצפת. בזיכרונות ילדותי חקוקים היטב אירועי בית הכנסת שלנו וביניהם תעניות הדיבור

'זה א-לי ואנווהו' – אין זה כי אם תיאור של האדם הרואה בעיניו את ריבונו של עולם. גם במקומות אחרים בתורה אנחנו פוגשים את המילה