בימים אלו של מגבלות על התכנסות לתפילה המניינים בכותל מצומצמים יותר ומתנהלים בקפסולות מהודקות ומפוקחות. לכן בשבת קודש אני משכים קום ויוצא מהבית בשש בבוקר

היציאה לחופשת "בין הזמנים" מצרפת למעגל הנוהגים אלפי נהגים צעירים שיוצאים מהישיבה הממוזגת למכונית שהשמש מכה בחלונותיה, ויש מי שמרגישים (למרות המיזוג ברכב) כי הזיעה

לפני שנים הצענו לה עזרה, אך היא לא הייתה מעוניינת. אמרה שטוב לה ושהיא מסתדרת. "תשמרי את המספר שלנו", אמרנו לה. "יום אחד תצטרכי אותו".

 בפרשת בהעלותך התורה מתארת לנו את הקושי של בני ישראל שחווים מציאות של אי-ודאות. הם מביטים מדי בוקר בעמוד הענן שחופף על המשכן כדי לבחון

המחנך שלנו נראה כמו צל של עצמו, ורגע לפני שפתחנו את הספרים אמר לנו שהיום, במחילה, אין לו ראש ללמד אותנו שום דבר, ואם רק

העולם כולו נמצא בתוך תוכי משבר הקורונה כבר ארבעה חודשים. יש יותר מעשרה מיליון חולים מאומתים בעולם ויותר מחצי מיליון נפטרים מהנגיף. בישראל חצינו את

רבי ישראל מרוז'ין היה מדבר רבות על מעלת השמחה ובגנות העצבות. מסופר ששנה אחת בתשעה באב החליטו חסידיו לבצע תעלול כדי להפיג את העצבות הגדולה

בדרך חזרה מהכותל אני מחיש את צעדיי כדי שלא לעכב את משפחתי היקרה שממתינה לקידוש ולטעימה מהחמין המופלא בעל הטעם המיוחד. רעייתי יודעת את הסוד,

הכביש אינו שייך להולכי הרגל; הוא שייך לכלי הרכב. מיעוט האכיפה בערים מאפשר להולכי רגל רבים מדי לסכן את חייהם בנתיב התחבורה ולשמש דוגמה שלילית