גליון 511

הדסה סאסי

ג'רונימו

הדסה סאסי

הדסה סאסי

יש גישה פסיכולוגית שקוראת להפגש עם הילד שהיינו. לספר לו איך נראים החיים, לפרק איתו פחדים וחששות מהעבר. זה עוזר, כמובן. הילד שהיינו הוא אותו המבוגר שאנחנו היום. וכדאי וצריך לתת לילד ההוא מקום.

בתקופה שבה החיים נדמים לרצף המתנות בין תשובות על אומיקרון, קיבלתי בקשה לעצב כמה חללים. פרויקט פרטי ולא מורכב במיוחד, אבל עם כל חיבתי לעיצוב, במקום להתלהב, נרתעתי. פעם, בשלב שבו אנשים בוחרים איך יראה העתיד, חשבתי להיות מעצבת פנים. ״זה לא זוהר מספיק, לא חכם מספיק״, הסביבה אמרה, ונלחמתי קצת, עד שוויתרתי ועברתי למסלול לגמרי אחר. העתיד שלא בחרתי, נשאר מאחור, כמו משהו שאתה נועל עליו את הדלת וזורק את המפתחות. פעם הסביר לי סופר נבון שבסופו של דבר, העולם הוא אותו עולם, המציאות אותה מציאות, השאלה מה הסיפור שאדם יספר לעצמו אודותיה. עניתי להם שאני בתקופה עמוסה, שאני לא יודעת אם אספיק וידעתי שזה שקר. שבסיפור האמיתי, זה שהלב סיפר, חששתי שהפרויקט הזה קצת גדול עלי.
כשהם לחצו והסבירו שאין אופציה אחרת, הסכמתי, פשוט כי לא נותרה ברירה. לקח קצת פחות מיומיים לעבור ממחשבה ש״זה לא עתיד לקרות״, עד לשקיעה מוחלטת בתמונות של עיצוב ואינסוף שעות באיקאה. וזה כמו לרכב על אופניים, אני משערת – כי מעולם לא למדתי לרכב. לוקח קצת זמן להתניע את המערכת אבל פתאום מתעורר משהו שידעת מזמן, ואתה מופתע לגלות גם עד כמה זה ממלא אותך, אבל בעיקר – עד כמה זה היה קל. צחקתי השבת כשקראתי אצל רבי שמעון, בזוהר, איך אדם שמגיע מהדרך רק רוצה מיטה לנוח בה. החדרים, חמסה טפו, יצאו קסם. מיטות שמשדרות נעימות צמר-גפן כזו, שאדם רק רוצה לחלוץ נעליים ולשקוע לתוכן. התוצאות ב״ה קוצרות מחמאות וזה מאוד נחמד, אבל הענין, כך גיליתי, מעולם לא היה התוצאה, אלא עומקו של גל האושר ששטף אותי בדרך.
יש גישה פסיכולוגית שקוראת להפגש עם הילד שהיינו. לספר לו איך נראים החיים, לפרק איתו פחדים וחששות מהעבר. זה עוזר, כמובן. הילד שהיינו הוא אותו המבוגר שאנחנו היום. וכדאי וצריך לתת לילד ההוא מקום. די ברור לי שאני לא לקראת הסבה מקצועית באופק, אם כי אולי לעולם לא כדאי לומר ״לעולם״, אבל נזכרתי שגם אם לא בחרנו מסלול מסוים, זה לא מבטל את הכשרון אליו. תקופה ארוכה חלמתי שאני עפה, ככה, כמו פיטר. פורשת זרועות ארוכות ומקיפה את העולם. אולי לעוף זו המשאלה הגדולה מכולן, וזה לגמרי בגדר ה״אפשר״. במקום להדחיק – רצונות, כשרונות, דברים שממלאים אותנו – קטנים ומטופשים ככל שיהיו, לנסות ולהגשים. להשאיר את המילים הלא טובות וחוסר האמון, בעבר. לא לתת לאף אחד ולשום חוויה לקצץ לנו את מוטת הכנפיים. אולי היום, אולי מחר, תיישירו מבט אל הילד שהייתם. חפשו את העיניים שלו, ספרו לו שגם אם זה קצת מפחיד לנסות ולהעיז, בהגשמת חלומות, אין דבר כזה ״מאוחר״.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה