- אצל הרב אברהם רמר זצ״ל זכיתי ללמוד כשהייתי בכיתה ח. אם היה משהו שנוא בעיניו, חוץ מזה שמישהו פנה אליו בתואר ״הרב״, זה היה השימוש המופרז במילה ׳אני׳. כל גילוי של מוטיבציה אגואיסטית הוא היה מחקה ומציג בתנועת ידיו, ואני בטוח שכל אלפי תלמידיו זוכרים את התנועה הממאיסה את העמדת האדם את עצמו במרכז. הפרט למען כלל ישראל, למען הציבור, למען ה׳ יתברך. כנראה שבמבט שחור-לבן של ילד, קלטתי שהמילה ׳אני׳ היא כמעט מילה גסה.
- בישיבות פונים אל הרב בגוף שלישי, ״הרב אמר״ וכו׳. לפעמים זה מסורבל, ואז משתמשים בלשון רבים. כלומר, במקום ״אמרת״ – ״אמרתם״, ״מה דעתכם?״ וכדומה. כך יוצא שלשון רבים היא לשון כבוד. כשהגעתי לישיבת הכותל אמרתי לראש הישיבה, הרב ישעיהו הדרי זצ״ל, משהו כמו ״הלכנו, עשינו״ כדי שלא להשתמש בצורת ׳אני׳ הפסולה, כנ״ל. הרב הדרי, כחניך תנועת המוסר, ידע לבקר, גם אם באהבה, מה שהיום כבר אסור… והוא שאל אותי בלשונו החדה והמחנכת: ״אתה תמיד נוהג לדבר על עצמך בלשון חשיבות?״ המשפט הזה עשה אצלי סדר. יש ׳אני׳ ויש ׳אני׳, יש ׳אנחנו׳ ויש ׳אנחנו׳. יש אנחנו של ביטול בחבורה, ויש אנחנו של חשיבות עצמית.
- נזכרתי בזה השבוע כשקראתי את הדברים הנפלאים שכתבה בתו של הרב דרוקמן, הרבנית ברוריה, על אביה, שאת עשייתו הגדולה היה מצניע בלשון רבים – ״עשינו״, כאחד מן החבורה, ולא כמוביל.
- לקראת סוף השנה נתן לנו הרב רמר משימה, שכל אחד יכתוב במה הוא רוצה לעסוק כשיהיה גדול, ומדוע. הוא הקריא את התשובות, ואמר באושר גלוי: ״תראו, כל אחד מסביר למה הוא בוחר במקצוע הזה, בטענה שזה מה שחשוב לעם ישראל, למדינה וכו׳. כך צריך להיות!״. (ואכן רבים עוסקים במלאכה כמו החלום מאז).
- אינני בקי בשורשי המחלוקת בגור. ב׳שמחת תורה׳ האחרון פגשתי ידיד, מחסידי גור הפורשים, עם ראש הישיבה ר׳ שאול אלתר. הייתה זו שעת אחר הצהריים כשהוא חזר מתפילה של שעות ארוכות במחיצת רבו, ונראה ׳באורות גבוהים׳. הוא סיפר שבפעם הראשונה הגבאי העלה לתורה את ראש הישיבה בתואר ״אדוננו מורנו ורבנו״, כאילו הוכרז כאדמו״ר. את השיחה של אחרי התפילה ראש הישיבה פתח בערך כך: ״בגמרא מסופר שרבנים היו מתחילים את הדרשה במילתא דבדיחותא, לפתוח את לב השומעים. אני היום כבר פטור מזה כי הגבאי בוודאי הוציא את כולנו ידי חובת הבדיחה…״, ומייד הבהיר בנחרצות: ״בגור יש רק אדמו״ר אחד!״.
- הלך לעולמו השבוע ר׳ יוחנן סעידיאן, משומעי לקחו הראשונים של הרב עובדיה יוסף. סיפר לי בנו במהלך השבעה: ״הייתי פעם בחופה שערך הרב עובדיה, לבקשת אבי החתן. מוזמנים רבים לא העריכו את גודל המעמד ואת קדושתו, ובאולם שררו חוסר צניעות בולט ואווירה זולה. הרב עובדיה, שהיה מקפיד בעניינים אלו, היה כעוס מאוד. הוא ערך את החופה בזריזות ואחר כך ירד עם משמשו ועם קהל מלווים אל הרכב, כשהוא עדיין סוער כולו. בפתח החניון המתינה בחורה שלא שפר עליה מזלה. היא קראה לעברו ״הרב״, הוא נעצר מחפזונו, שאל במה יוכל לעזור, והיא שפכה את מר ליבה על כך שטרם זכתה להתחתן. בבת אחת שככה בו כל הסערה, ודמעות זלגו מעיניו. הוא עמד ובירך אותה שתזכה להתחתן בקרוב ממש, חזר על כך, והרעיף ברכות עד בלי די. בסוף הוא ביקש ממנה: ׳תזמיני אותי לערוך את חופתך. אני אבוא׳…״.
