אחד הקשיים הגדולים של רופא הוא שלפעמים הוא צריך להיות ער 36 שעות ברצף, והאחריות שעל כתפיו גדולה מנשוא. את החולה לא מעניין שהרופא כבר יום וחצי לא ישן.
וגם את הקב"ה כנראה. באנו לעולם בשביל השליחות. השליחות צריכה להתבצע.
בכל מיני מקצועות, אדם יכול להיות מרוכז בעצמו, ויש לו כל מיני תרוצים למה העבודה לא יצאה כמו שצריך. אצל רופא – זה עניין של חיים ומות. הקושי האישי והסיפור האישי של הרופא לא מעניינים. צריך להביא תוצאות. הסיפור הוא הסיפור של החולה. לא של הרופא.
ובינתים, אצל הרופא, לילה ללא שינה איננו חוויה חגיגית חד-פעמית אלא מציאות חוזרת, לעיתים קיצונית בהרבה. תורנות של 26 או 36 שעות רצופות איננה רק אתגר מקצועי – היא מאמץ פיזי ונפשי עצום שמותיר חותם אמתי על הגוף ועל הנפש.
במהלך תורנות אין כמעט רגע לעצור. ריצה בלתי פוסקת בין חדר מיון, חדר לידה, חדר ניתוח ומחלקות האשפוז. אחריות על חיי אדם בכל החלטה, בכל חתימה, בכל בדיקה. לעיתים אין זמן לאכול ארוחה מסודרת, אין רגע להיכנס למקלחת, אין אפשרות להתקשר הביתה. השעות נמרחות זו לתוך זו עד שהגוף מפסיק להבין אם עכשיו לילה או בוקר.
הקושי הגדול ביותר הוא לא רק העייפות עצמה, אלא הדרישה להמשיך לתפקד כאילו הכול רגיל. לקבל החלטות קריטיות תחת מחסור חמור בשינה. לזכור פרטים רפואיים מורכבים. לזהות מצוקה של מטופלת או הידרדרות פתאומית במצב רפואי. מחקרים כבר הוכיחו שחוסר שינה ממושך פוגע בריכוז, בזיכרון, בזמן התגובה ובשיקול הדעת – לעיתים ברמה הדומה להשפעת אלכוהול. מעבר לכך, חסך שינה כרוני קשור לעלייה בלחץ דם, פגיעה במערכת החיסון, סיכון מוגבר למחלות לב, שחיקה נפשית ודיכאון.
ובתוך כל זה, הרופאים ממשיכים לעבוד, כי האחריות מחייבת, גם הגוף לא מסוגל. אי אפשר להיעלם לשעת שינה כשמחכה יולדת בחדר לידה או כשחולה זקוקה לניתוח דחוף. הרפואה הציבורית נשענת פעמים רבות על אנשים עייפים עד הקצה, שממשיכים לרוץ מכוח ההרגל והשליחות. בתורנות בבית חולים, גם אחרי 36 שעות ללא מנוחה – היום הבא כבר מחכה מעבר לפינה. פעמים רבות פגשתי את אותה אחות עמה התחלתי את המשמרת חוזרת ליום עבודה נוסף, רעננה לאחר שמונה שעות שינה ושהייה בבית עם הבעל והילדים, ואני עדיין לא סיימתי משמרת אחת.
בסיום אחת התורנויות המרובות פגש אותי מנהל המחלקה כשאני עומדת מול דלת המעלית, ומרוב תשישות ופיזור-דעת מנסה לפתוח אותה במפתח – במקום ללחוץ על הלחצן המתאים… הוא לא שאל אותי מה אני עושה; בהסתכלות קצרה הוא ראה את עיניי האדומות, והוא כבר הבין הכל… מיד הוא שלח אותי לקבל נשים במרפאה של המחלקה במקום לעבוד בחדר לידה, הוא פקפק ביכולת ההתפקוד שלי במצב כזה, וידע כנראה למה…
ויש מי שלא ישן לילה אחד בליל שבועות ועוד מתלונן? ■