איך לבכות על מה שלא חסר לך? איך להרגיש צער כשהחיים שלך נהדרים? הסיפור המזעזע של ג׳ק והחדר נותן פרספקטיבה ייחודית על האתגר הגדול של ימי בין המיצרים
בכל שנה, כשמתקרב תשעה באב, אני מתמודד עם אותה דילמה. אותו אגוז קשה שנדמה שאין אפשרות לפצח:
איך אפשר להצטער על מה שאינך מרגיש כלל בחסרונו? איך להוריד דמעות על דבר שמעולם לא פגשת ואתה חש שהחיים שלך מצוינים גם בלעדיו?
התלבטתי בכך במשך שנים. ניסיתי בדרכים שונות לעורר את הלב ולרתום את המחשבה להתחבר ליום האבל הלאומי, אבל בשורה התחתונה די נכשלתי. אם איני רוצה להונות את עצמי ולזייף צער וגעגועים, אין לי ברירה אלא להכיר בכך שיש פה בעיה בלתי פתירה. כמו שעיוור מלידה לא יוכל להבין את יופייה של שקיעה מרהיבה, ומי שבא לעולם ללא חוש שמיעה לא יקלוט אף פעם את קִסְמָהּ של סימפוניה של מוצרט – כך אנחנו לא נוכל לעולם להבין מה איבדנו לפני אלפיים שנה כשבית המקדש עלה בלהבות.
ובכל זאת ספר שקראתי לפני כמה שנים עזר לי לראשונה לקלוט את המקום הבעייתי בו אנחנו נמצאים. להבין קצת יותר מה אנחנו לא מבינים…
"חדר" (Room) מאת אמה דונהיו הוא ספר מרתק ומזעזע המבוסס על מקרה אמיתי. ג'וי, נערה בת 17 שרצה בפארק, נחטפה על ידי גבר מבוגר שכלא אותה בחדר סגור בביתו. מלבד חלון יחיד בתקרה ודלת כניסה הנעולה בקוד הידוע רק לחוטף, אין משם אף דרך מילוט. בתקופת שבייה היא עוברת התעללות ונולד לה בן בשם ג'ק, שגדל בתוך החדר מנותק לגמרי מהעולם החיצון.
לא אגלה את המשכו של הסיפור (שהפך גם לסרט עטור פרסים) ואת הניסיון של ג'וי להיחלץ מן השבי דווקא באמצעות בנה הקטן, רק אשתף במחשבה אחת שהסיפור הנורא הזה מעורר:
תארו לעצמכם מה היה קורה לוּ אדם אחר היה נכנס פתאום לחדר, פוגש את ג'ק שכבר הגיע לגיל חמש, ושואל אותו: "תגיד, חמוד, איך החיים?!"
אחרי התגברות על ההלם הראשוני למראה אדם נוסף מלבד אימו, מסתבר שהילדון היה חושב רגע ואומר: "נהדר! יש לי את המיטה שלי וגם מכונית משחק אדומה. אני כל הזמן עם אמא שנותנת לי לאכול, ולפעמים גם שרה ומספרת לי סיפורים. כיף לי כל-כך…"
אנחנו היינו שומעים את התשובה והלב שלנו היה מתכווץ ברחמים. לילד האומלל הזה פשוט אין מושג! כל מה שהוא מכיר מרגע היוולדו הם רק ארבעה קירות ומספר מצומצם של דברים בסיסיים. ג'ק מעולם לא שיחק עם חבר בן גילו ולא רכב על אופניים. מעודו הוא לא אכל גלידה ולא השתכשך בבריכה. הוא לא קיבל חיבוק מסבא וסבתא ולא קפץ בשלוליות כמו שילדים אוהבים. ובכל זאת, הוא מרגיש מאושר עד הגג. כאילו החדר-כלא בו נולד וגדל הוא הדבר הטוב ביותר שילד יכול לאחל לעצמו…
וזו בדיוק הנקודה.
הסיפור של ג'ק, הוא בעצם הסיפור שלנו!
יש לנו 'חדר' מרהיב ביופיו. יש בו גורדי שחקים וטלוויזיה עם שבע-מאות ערוצים. איקאה, קוקה קולה, סושי ו- FOX, סקי באלפים וספארי בקניה.
ובכל זאת הוא כל-כך מצומצם ועלוב לעומת העולם שהיה יכול להיות. עולם שאלוקים שוכן בתוכו, ויש בו נבואה ורוחניות, ניסים וחיבור לנשמה.
הטרגדיה הגדולה שלנו היא שכל-כך טוב לנו ב'חדר' שאנחנו נמצאים בו, שאנחנו לא מעלים בדעתנו שזה רק קצה הקרחון של עולמות שלמים שטרם הגענו אליהם.
נכון, פה ושם אנחנו מקבלים תזכורת. פוגשים קצת סדקים שמכערים את תמונת העולם המושלמת שלנו – מחלות, פיגועים, מלחמות, אסונות, קורונה. אבל מהר מאוד אנחנו דואגים להדחיק אותם ולהתרכז בעונג הבא. מסרבים לְהַפְנִים את עובדת היסוד: כשהלב שובק חיים – ממילא צצים כאבים ומיחושים בכל הגוף.
אן בדיוק מגיע תשעה באב. או אם תרצו, החלון שנמצא בתקרה… גבוה, רחוק מהישג יד, אבל נחרץ ועקבי.
אומנם לא רואים ממנו דבר מן העולם שבחוץ, אבל הוא ממשיך לטעון בעקשנות שהעולם הזה קיים, וכל המציאות שלנו היא רק 'חדר' סגור.
האם נזכה להיחלץ משם?! ■
