כאשר צה"ל הרחיב את שילוב הנשים בתפקידי לחימה, רופאים צבאיים החלו לזהות תופעה חוזרת: שיעור גבוה במיוחד של שברי מאמץ ופציעות עומס אצל לוחמות צעירות במהלך אימונים קרביים. מסתבר שהגוף הנשי מגיב אחרת לעומסים צבאיים קיצוניים, במיוחד במסעות ארוכים, נשיאת משקל כבד ואימוני חי"ר אינטנסיביים.
מאז הצטבר ברפואה המגדרית ידע רחב שמצביע על הבדלים ביולוגיים אמתיים בין נשים לגברים בתחומי מסת שריר, צפיפות עצם, התאוששות מפציעות ועמידות לעומס מתמשך , הבדלים שלא קשורים למוטיבציה או לאומץ אלא לפיזיולוגיה, להורמונים, ולמאפיינים ביולוגיים שנבדקו במחקרים רפואיים גדולים . הידע המצטבר מוכיח כי ישנם סיכונים ייחודיים שחייבים להכיר בהם כדי למנוע פציעות ארוכות טווח.
אחד ההבדלים המרכזיים הוא מסת השריר. בממוצע, לנשים יש פחות מסת שריר בפלג הגוף העליון ופחות כוח מתפרץ בהשוואה לגברים, במיוחד במשימות הכוללות נשיאת משקל כבד לאורך זמן. מחקרים בצבא האמריקאי הראו שנשיאת ציוד במשקל עשרות קילוגרמים מגבירה אצל נשים את הסיכון לפציעות גב, ברכיים ושברי מאמץ בשיעור גבוה משמעותית. בנוסף לכך, מבנה האגן הרחב יותר משנה את זווית תנועת הרגליים ויכול להוביל לעומס מוגבר על הברכיים והקרסוליים, בעיקר בריצות ממושכות או בקפיצות עם ציוד לחימה.
גם צפיפות העצם משחקת תפקיד חשוב. אצל חלק מהנשים, במיוחד בגיל צעיר או במצבי עומס תזונתי, קיימת נטייה גבוהה יותר לשברי מאמץ. בצבאות שונים נמצא כי שיעור שברי המאמץ בקרב לוחמות גבוה פי כמה לעומת לוחמים גברים באותם מסלולים. הבעיה מחמירה כאשר האימונים אינם מותאמים ביולוגית או כאשר יש ירידה חדה במשקל הגוף בגלל עומס קיצוני.
הרפואה המגדרית מצביעה גם על השפעת המחזוריות ההורמונלית. שינויים ברמות האסטרוגן עשויים להשפיע על גמישות הרצועות ועל יציבות המפרקים, ולכן קיימת שכיחות גבוהה יותר של קרעים ברצועה הצולבת בברך אצל נשים העוסקות בפעילות עצימה. בתחום הלחימה המשמעות היא סיכון מוגבר בפעילויות הדורשות שינויי כיוון חדים, ריצה תחת עומס וניתורים. גם ההתאוששות מפציעות לעיתים ממושכת יותר ודורשת תכניות שיקום שונות.
יש תחומים שבהם נשים הראו יתרונות יחסיים. מחקרים מסוימים מצאו שנשים מתמודדות טוב יותר עם כאב מתמשך, שומרות על דיוק תחת עייפות ומצליחות בביצועים הדורשים ריכוז וסבלנות לאורך זמן. במהלך מלחמת העולם השנייה פעלה הצלפית הסובייטית לודמילה פבליצ'נקו ', חודשים ארוכים בתנאי שטח קשים. הסיפור שלה שימש במשך שנים הוכחה לכך שנשים מסוגלות לעמוד גם בלחימה קשה, אך אפילו בצבא האדום הבינו שיש צורך בהתאמות פיזיות ואימוניות שונות לנשים לוחמות.
רופאי ספורט מדגישים שהסכנה הגדולה ביותר נוצרת דווקא כאשר מנסים להוכיח שאין שום הבדל בין נשים לגברים מבחינה פיזיולוגית. המציאות הרפואית מורכבת יותר: נשים יכולות להצליח בתפקידי לחימה רבים, אך הגוף הנשי מגיב אחרת לעומסים מסוימים, וההתעלמות מהעובדות האלו עלולה לגרום לנזק בריאותי משמעותי לשנים ארוכות אחרי השירות הצבאי.
ואידך זיל גמור. ■