'זה א-לי ואנווהו' – אין זה כי אם תיאור של האדם הרואה בעיניו את ריבונו של עולם. חז"ל ראו בו עדות לרגע נדיר של בהירות רוחנית: בני ישראל, שיצאו זה עתה מעבדות ארוכה, חווים התגלות כה מוחשית עד שהם מצביעים ואומרים 'זה'. ראייה חדה, ממוקדת, כמעט חושית – תפיסה ישירה של מציאות אלוהית.
גם במקומות אחרים בתורה מפרשים חכמינו את המילה 'זה' כביטוי לראייה מוחשית בעיניים. למשל, על הפסוק 'וזה מעשה המנורה' – הראה הקב"ה למשה במחזה מנורה מוכנה וכך ידע משה איך לבנות את המנורה על כפתוריה ופרחיה וגביעיה. וכך ראו יוצאי מצרים את השכינה למרות שכתוב 'לא יראני האדם וחי'.
חז"ל אומרים שהשפחה על הים ראתה כביכול את הא-ל באופן אמתי ועמוק יותר מאשר ראה יחזקאל בן בוזי. ובלשונו של רש"י: 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים'. ראיה מוחשית שכדי לראות אותה לא צריך להיות נביא. מספיק להיות שפחה. מדהים.
האמירה הדרמטית הזו אינה באה להמעיט בערך נבואת יחזקאל, אלא להדגיש את עוצמת החוויה הרוחנית של עם ישראל. דווקא אנשים פשוטים, זוכים לרגע של בהירות יוצאת דופן. עם ישראל צופה בים הנבקע, במצרים המובסים, ותודעתו מתלכדת לתובנה אחת חדה וברורה.
ואפילו שפחה על הים. בעם ישראל יש היררכיה. יש כהן ולוי וישראל, ויש מלך ושר ובן מלך ומי שאינו ממשפחת המלוכה, ובתוך הכהנים בבית המקדש יש כהן גדול וסגן וגזבר וממונה וכהן הדיוט וכהן בעל מום. ויש יהודים וגרי צדק ועבדים כנענים ושפחות.
בתוך ההיררכיה של יוצאי מצרים, השפחה היא אמנם יהודייה, ולא חלק מהערב-רב שהצטרפו לעם ישראל, אבל היא ברמת חיוב המצוות הנמוכה ביותר ועל כן גם באופן טבעי ,ברמת הקשר הנמוכה ביותר עם ריבונו של עולם. והנה, על הים, גם השפחה ראתה את ה'. ולאחר מכן היא הייתה גם במעמד הר סיני. מה אפשר לבקש יותר מזה?
מכאן למדים אנחנו על כח הראיה. כך גם בשירת הים, דרשו חז"ל את המילה 'ואנווהו'- 'התנאה לפניו במצוות'. את המצוות יש לקיים ביופי, בהידור, מתוך מודעות והקשבה. כאשר האדם רואה בבהירות את משמעות המעשה, הוא נוטה להשקיע בו יותר, לדייק בפרטים, ולהפוך אותו לביטוי חי של אמונתו.
הנביא אומר שלעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החכמה כאור ימי בראשית. זה לא אור במובן החמרי אלא אור אלוקי, אור קדוש, שיאיר עלינו ועל העולם כולו. ובאור הזה אפשר יהיה לראות דברים שלא רואים באור 'רגיל'. יהי רצון שנזכה לכך בקרוב בימינו. ■