בשבוע שעבר פרסם חבר הכנסת מתן כהנא, פוסט ברשת הפייסבוק ועורר סערה. לטובת קוראינו שאינם מנויים על רשת הפייסבוק או על עוקביו של כהנא, אלו עיקרי הדברים:
הערבים פה כדי להישאר והם לא הולכים לוותר על הארץ הזו. שלום לא יהיה גם בתוך 100 שנה, אבל כל עוד הערבים ישתלבו כשותפים במדינה ובחברה, כך מצבם יהיה טוב יותר וממילא גם שלנו. ובכלל בכפייה אי אפשר להשיג שום דבר. לדידו של כהנא, נדרש מנהיג ערבי אמיץ כדי לגרום לחברה הערבית להתמקד בחיים עצמם, ולהדחיק את השאיפות הלאומיות. המנהיג האמיץ הזה הוא לא אחר מאשר מנסור עבאס, ולכן השותפות שלו בממשלה היא בכלל לכתחילה. אומנם כהנא לא מאושר מהעובדה שהממשלה אשכרה גם תלויה באצבעות של רע״מ, אבל בזה לדעתו אשם סמוטריץ׳ שהתעקש בניגוד לחלק מרבותיו שלא להיכנס לממשלה עם עבאס, ובכך להציל את המצב. זהו פוסט המשך למונולוג ׳אחדות לכתחילה׳ שפרסם כהנא לפני כחודש.
השר, או סגן השר, או חבר הכנסת, או מה שלא יהיה התואר המעודכן של כהנא בזמן שתקראו את העיתון, קיבל כ- 4.5k לייקים לפוסט וכמעט 800 שיתופים. אלו מספרים נדירים אצל רוב הפוליטיקאים, ובטח אצל מתן כהנא.
אז בואו נניח לרגע בצד את האמינות של פוליטיקאי שמגלה את האור כשמשתלם לו. הרי אם בנט וכהנא מאמינים בלהט באחדות לכתחילה ובשותפות עם מנסור, ואם הם מאמינים בתובנות הרות הגורל שעליהן לא חשבו עד לרגע הקמת הממשלה, למה ההגשמה מותנית בקבלת תפקיד זניח כראש ממשלה? יתכבדו המבינים החדשים, ויתנו את ההובלה ליאיר לפיד – מי שכבר שנים מדברר את התובנות הנ״ל. חשוב להזכיר שהוא גם מוביל את הרשימה הגדולה בקואליציה.
נניח לכף הדין בצד גם את רשימת רע״מ – שמקיימת קשרים של כבוד עם הגדולים שבשונאי ישראל, כמו: השייח׳ עכרמה סברי מירושלים, או ראאד סאלח מהתנועה האיסלאמית.
אבל אם כבר באנו עד לפה, בואו נדבר על גופם של דברים. נניח לצורך העניין שעבאס הוא באמת כל מה שכהנא כתב, שהוא גם באמת ובתמים מאמין שהחיים האזרחיים צריכים לדחוק את סדר היום הלאומני בחברה הערבית, ואפילו מוכן לשלם מחירים כבדים כדי להוביל את המהלך. מה אנחנו חושבים על זה באמת? מה נעשה במצב שבו הלאומנות באמת תידחק הצידה מסדר היום של ערביי ישראל? מה נעשה אם מפלגה שלא מכירה בזכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית, אבל מהצד השני מקדשת את החוק, תבקש להיות חלק ממנגנון קבלת ההחלטות פה, אפילו במצב שבו לא על האצבע שלה תלויה הממשלה?
בעיניי זוהי שאלה שבהחלט ראויה לדיון. שאלה שעל בסיסה שומרים עד היום חלקים בליכוד טינה לבצלאל סמוטריץ׳, שהתעקש שלא להקים ממשלה שנשענת על מנסור עבאס. הציפייה מנציגי התנועה האסלאמית לוותר על החלום לחזור לאדמותיהם בתל אביב, בחיפה וברחובות, כנראה לא תתממש בטווח הנראה לעין. בנושא הזה כל מי שלא מוכן להכיר בהגדרת המדינה כמדינה יהודית, הוא אויב צמד המילים ׳מדינה יהודית׳. ועם אויב אמר סמוטריץ׳, ״לא יושבים. נקודה״.
ספסלי האופוזיציה מטשטשים את הדיון כרגע. אבל בימים שבהם שום סקר לא נותן רוב של 61 לימין והממשלה במצב סופני, אנו עלולים להידרש לשאלה מהר מאוד. אחרי שנה באופוזיציה, בליכוד יעשו הכול כדי לחזור לשלטון, ואין סיבה לחשוב שהפעם שותפות עם הערבים לא תבוא בחשבון.
שאלת השתלבות ערביי ישראל שהעלה כהנא היא כבדת משקל. וגם אם כהנא צדק בתיאוריה, במבחן המעשה התוצאות מדברות בעד עצמן – מועצת השורא היא זו שמחליטה אם הממשלה תתפקד או לא.
אבל השאלה התיאורטית אם כהנא צדק או לא לגבי עתיד ערביי ישראל, עדיין באוויר. וחבל.
