השיח הממשלתי ובעקבותיו השיח התקשורתי-ציבורי דן בכל האפשרויות של סגר לאוכלוסייה: סגר נושם, עוצר מלא, עוצר לילי ושאר סגרים למיניהם. ומייד עולה הזעקה של חלק מהציבור לזכותם לחופש כלשהו: החופש להפגין, הכולל מתן רשות ליותר מ-10,000 איש להתכנס ולהפגין מדי שבוע, או לחלופין החופש לפולחן, הכולל רצון של עשרות אלפים לנסוע לתפילות באומן, או חופש הפרט, המאפשר פעילות בחופי רחצה הומים מאדם.
כיצד אנו רוצים ומצפים להפחית את ההדבקות אם כל אחד מושך את השמיכה לעברו ודורש לממש את חופש ה- שלו?
התורה אומרת במעמד הר סיני "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם" (שמות יט, יב). לעיתים באירועים מיוחדים או בעיתות קיצון יש צורך בשינוי של הסדר הקיים, יש צורך בשינוי המצב העכשווי.
מדינת ישראל נמצאת כיום באירוע מיוחד, במצב קיצון של מגפה. ובכל זאת נדמה שחלק מציבור לא הפנים את המצב, והשיח הפך לשיח של זכויות: מה מגיע לי? למה אני זכאי? וכן הלאה. ולמרות מצב החירום שבו המדינה נמצאת, למרבה הפרדוקס שיח הזכויות רק גובר.
דווקא בעת הזו צריך שכל אחד בפני עצמו כיחיד והחברה כולה כציבור יחשבו על טובת הכלל וזכויותיו ולא על טובת הפרט וזכויותיו.
בעת הזו של מגפת הקורונה המשתוללת, כשנזקיה כבר נראים באופן ברור ביותר בפן הבריאותי, הכלכלי והחברתי, השיח חייב להשתנות. כולנו נדרשים להבין שאנו חייבים להגביל את עצמנו ואת זכויותינו הרגילות כדי שנוכל יחדיו להתגבר על המגפה העולמית.
הגבלות אינן בהכרח פגיעה בדמוקרטיה. חיינו מסובבים בכל תחום בהגבלות כגון האיסור לעבור בכביש ברמזור אדום, האיסור לנהוג ללא חגורת בטיחות, החובה לחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע, איסור מכירת אלכוהול לקטינים, החובה לעטות מסכה, החובה להיכנס לבידוד אם נמצאנו קרוב לחולה מאומת, האיסור להרעיש אחרי 23:00 ועוד ועוד.
איש אינו חושב שתקנות אלו פוגעות בדמוקרטיה אלא אדרבה, הן גורמות להשבחת איכות חיינו כחברה. כך גם בנוגע לקורונה: ההגבלות והסגרים מוטלים לצורך שמירה על בריאותנו והשבחת חיינו כחברה בעת הזו.
אנו חוגגים עתה את ראש השנה. זה הזמן לשנות ולהשתנות. מדובר בהצלת חיים. בואו כולנו נעשה מאמץ ונציל את עצמנו.
הגיע הזמן לראות שטובת הכלל קודמת כעת לטובת הפרט. חייבים לעשות זאת מה"ר (מסכות, היגיינה, ריחוק)
