זכורני שבימים שלאחר מלחמת ששת הימים היה מי שבא אל מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל ובפיו שאלה: האם ראוי לקבוע יום טוב מיוחד לאזורים בצפון הארץ, אשר שוחררו אז מן האיום הסורי.
הרב לא המתין ובלא היסוס השיב מיד, שהשאלה אינה ראויה כלל לדיון, מפני שאם יש עניין לקבוע משהו בעקבות המלחמה, הרי זו רק הודעה מיוחדת על שחרור ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ועלתה על ראש שמחתנו.
אני, כתלמיד המקשיב לרב, הבנתי את אשר הוספנו ללמוד גם אחר כך: שהניצחון במלחמה היה אכן גדול ומיוחד ובודאי שצריך להודות עליו לה' יתברך, אולם אין צורך לקבוע יום טוב בנוסף על יום העצמאות, בו אנו מודים על הקמת המדינה בארץ ישראל ועל היכולת להגן עליה מכל האויבים הקמים עלינו עד עצם היום הזה.
לעומת זאת, יש עניין לקבוע יום טוב נוסף לכבודה של ירושלים, שזכינו שתחזור להיות כולה בידינו, כולל מקום המקדש וזו מדרגה חדשה, אשר מביאה שמחה גדולה, אך גם מחייבת אותנו בעשייה ראויה ובהתנהגות נאותה.
שגור על לשוננו הביטוי של הפייטן אשר כינה את העיר "מקדש מלך עיר מלוכה", וזו אכן העיר שיש בה שילוב של קדושה ומלכות, שאין הקדושה שלמה בלי המלכות, ואף זו אינה ממלאת את יעדה בלי השמירה על הקדושה.
בשמה של ירושלים נמצאת המילה "שלם", והשלמות ניתנת להשגה רק ע"י שני היסודות של קדושה ומלכות גם יחד. ככל שהשילוב הנפלא הזה מתחזק כך גוברת ההשפעה המבורכת של העיר על כל הארץ ויושביה.
בירושלמי, במסכת חגיגה, דורשים את הפסוק "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", הבא ללמד ש"ירושלים הכל חברים אצלה". אמנם מלכתחילה נאמרו שם הדברים בקשר להלכות טומאה וטהרה, אולם בהחלט אפשר לפרשם במשמעות הכללית, שירושלים במהותה מביאה לאחדות אמיתית .
כוחה הגדול של ירושלים אינו ב"ירושלמיות " במובן הצר של המילה, אלא במובן הרחב של הערך והחשיבות שיש לעיר לכל העם בכל הארץ, שעל כן גם ידוע, שירושלים לא נחלקה לשבטים.
על כך מכוונים הפסוקים האחרונים אשר במזמור תהלים: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, ולמען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך"
