01
בשבת, בעת אמירת תפילת "אב הרחמים" (בנוסח האשכנזים), הרהרתי בכך שבשעה זו יהודים רבים אומרים את הפסוק "מחץ ראש על ארץ רבה", ומביעים תקווה להתגשמות מהירה של מחיצת ראשי המחבלים, אבל מעניין כאיזה מהפרשנים שם בתהילים פרק ק"י יכריע הקב"ה, אם כרש"י, תרגום יונתן, אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם וכו'. והקב"ה משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה, ושולח את חיילי ישראל ושליחים אחרים כדי להכריע, כנראה, ככל הפירושים גם יחד, בלא להעדיף אחד על פני חברו. גם ראש ממשלת פרס, גם ראש צבא החמאס, גם המח"טים והמג"דים שלהם, גם מראשי ארגוני החיזבאללה, ויה"ר שבקרוב נזכה להשלמת כל הפירושים. נראה שתפילה זו, הנאמרת בשבתות, עושה רושם גדול ומיידי שם למעלה, וכדאי לתת לה מעט יותר תשומת לב ולאומרה בנחת, בפרט בימים אלו, גם בשבתות המסופקות.
02
במשניות המתארות את שמחת בית השואבה, יש שיעור גדול לדורנו בערך הרב שיש בחוויית ההשתתפות הסבילה, הפסיבית. בריקודים בבית המקדש השתתפו רק גדולי ישראל, חסידים ואנשי מעשה, כבתיאורי המשנה והגמרא שם, וכל העם עמד כצופה. גם להיות צופה זו דרגה וזכות. סיפר לי הרב אריה פינסקי: 'גרתי בשכונת בית וגן בירושלים. זמן קצר אחרי שעברה אליה ישיבת "קול תורה", בסוכות בשנת תשי"ט, כשהישיבה הייתה עדיין קטנה ביותר, מעט תלמידים, ערכו שם "שמחת בית השואבה" והתקבצו לשם כמה וכמה מגדולי התורה, שהתרכזו יחד באותו אירוע. היו שם ראשי הישיבה, ר' שלמה זלמן אויערבך, הרב יונה מרצבך, הרב ברוך קונשטט, והיה שם ר' יחזקאל אברמסקי, ואדמו"רים חסידיים, מסוכוטשוב, טאלנה, אמשינוב ועוד. הרב יעקב פילבר, שכני בימים ההם, הביא עמו את רבו הרב צבי יהודה קוק, שבא לבקרו אז בביתו, ואני באתי עם סבי ר' אליהו לופיאן, המשגיח מכפר חסידים. אני זוכר שיחה שהיתה בין סבי, ר' אל'ה, לבין הרב צבי יהודה קוק, כשנפגשו. רצ"י שאלו אם הכיר את אבא (הרב אברהם יצחק הכהן קוק). ר' אל'ה השיב: "בוודאי, מה זאת אומרת? הוא היה הכהן הגדול! כל העולם רעש ממנו"…'
נקודה למחשבה: מיותר לציין שהשקפת עולמו של ר' אל'ה היתה רחוקה מזו של רצ"י, ובין האדמו"רים לראשי הישיבה הייקים היו הבדלים משמעותיים, והרב אברמסקי בעצמו היה גאון עולם בעל דמות מורכבת, ועל היותו של ר' שלמה זלמן איש שכולו שלום אין צורך להרחיב. האם היום היה יכול להתרחש אירוע כזה?
03
וברוח זו סיפר לי חנניה וינברגר מרחובות, על קרובו ר' ראובן מרגליות, גם הוא מגאוני ישראל שמעבר להגדרות: 'לדודי לא היה מקום לסוכה בביתו שברח' יבנה בתל אביב, ולכן נהג לשהות בסוכות ברמת גן. בהושענא רבה היה לו מסלול קבוע שבו היה מבקר אצל האדמו"ר מויז'ניץ, ה'חזון איש', הרב כהנמן והרב ורנר. ככלל, הוא היה אורח קבוע אצל האדמו"ר מהוסיאטין כמו אצל ר' אהרון מבעלזא, ואצל השר חיים משה שפירא (איש הפועל המזרחי ותלמידו של ר' שמעון שקאפ. מ.ד) ועוד. הישיבה שייסד הסבא מסלבודקה בתל אביב הייתה ישיבת היכל התלמוד, ברח' רבי יהודה הלוי, הסמוך לרח' אחד העם. דודי היה מתלוצץ שאפילו 'אחד העם' כבר חפץ ללמוד תורה ולהתקרב למרכז הרוחני'.
04
כתבתי בגיליון הקודם על הקולא ההלכתית של "תינוקות שנשבו", שבתקופת החלוצים הייתה הגדרה זו קשה יותר לגביהם, כי חלקם עוד למד וידע יהדות. ועדיין היו חכמי ישראל מחפשים דרכים הלכתיות אחרות לקרב ולא לרחק. שמעתי מהרב מיכאל הלפרין, רב שכונת גבעת שפירא (הגבעה הצרפתית) בירושלים: 'הסבא של אשתי, הרב אפרים שרגא וינגוט, היה רבה של העיר צפת [נתמנה בשנת תרע"ט. מ.ד.]. בנו, הרב אברהם דוד וינגוט, התגורר בכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. הוא היה השוחט שם, היה גם הדמות התורנית של הכפר וניהל את בית הכנסת. [אגב, בתרפ"ד ביקרו שם הרבנים במסע המושבות, והרב קוק ביקש מהם לבנות בית כנסת. בתרפ"ז הוא ביקש שוב, וזה נתן רוח גבית לזקנים, הורי החלוצים, להתעקש ולבנות בית כנסת, למרות התנגדות האסיפה. הם הניחו את אבן הפינה בתרפ"ח. הרבה ניתן ללמוד על התקופה והתמודדויותיה מחליפת מכתבים ענפה של הרב וינגוט עם בני משפחתו, שנשתמרה ונאספה ע"י נכדותיו. מ.ד.]. פעם אחת ביום כיפור הגיע יהודי ברכב לתפילה בכפר יחזקאל. הימים היו ימי מאורעות ופרעות של השכנים הערבים, ובצפת נרצחו כמה יהודים. ביקש היהודי עלייה לתורה משום היארצייט של אביו. התלבט הרב אברהם דוד אם לתת לו עליה, והחליט שההלכה אוסרת, משום שהגיע ברכב. אחרי יו"כ הוא כתב מכתב לאביו ושאל אותו אם נהג כהוגן, השיב לו אביו: לא נהגת נכון. היית צריך לחקור קצת, לברר, אולי סיבת היותו רכוב היא להגנה מפני הפרעות, והיה לו על מה לסמוך. תמיד צריכה נטייה להבין פנימה לנפש ולא לשפוט דברים בחיצוניות'. ■
meirdorfman@gmail.com
