ערב סוכות לפני שנים רבות, כשהיינו זוג צעיר עם שישה ילדים קטנים, התרחש אירוע קטן, כמעט משעשע, אך כזה שנחרט בזיכרון. בית המדרש של הישיבה התיכונית בשעלבים היה מלא ברבנים, תלמידים ואורחים, והתפילה של יום טוב ראשון התנהלה ברוממות. באמצע חזרת הש"ץ, ניגש אל בעלי אחד הנערים, בן של אחד הר"מים, ובידו אתרוג מהודר בצורה יוצאת דופן. הוא הציג אותו בהתלהבות ושאל בלחש: "אתה רוצה לקנות? 300 שקלים".
הצעה כזו, באמצע התפילה, הייתה לא רק מפתיעה אלא גם מבלבלת. מי בכלל קונה אתרוג ביום טוב, ובסכום כזה? הרי לזוג צעיר עם משפחה גדולה זו הוצאה עצומה. אבל כשהנער סובב את האתרוג מול עיניו, בעלי פשוט נשבה בקסמו. זה היה אתרוג יפהפה, מושלם, כזה שלא ראה מימיו. המחשבה לקיים מצוות נטילת לולב בהידור כה גדול הציפה אותו, והרצון גבר על השיקול. בעוד התפילה מתקדמת והחזן מתקרב לברכת כהנים, הוא החליט: אני הולך על זה. "בסדר," אמר לנער, "קניתי".
ואז הגיעה התשובה הבלתי צפויה: "לא, הרב קטן, האתרוג הזה שלי!" הנער חייך, ובעלי חזר בבת אחת לקרקע המציאות. התחושה לא הייתה של "ושמחת בחגך". אולי אפילו להפך.
במבט לאחור, הסיפור הזה מחדד נקודה עמוקה. ההידור במצווה, הנטייה להתרשם ממה שיש לאחר, לעיתים מסנוור אותנו וגורם לנו לשכוח את העיקר. זה נכון לא רק בהידור אתרוג אלא גם בחיים בכלל. כמה פעמים אנו משווים את עצמנו לאחרים, בוחנים מה יש להם ומה אין לנו, ושוקעים בתחושת חיסרון? אני נוהגת לומר למטופלותיי שההשוואה הזו אינה מועילה לבריאות. היא שוחקת, מבלבלת, ומרחיקה אותנו מהמקום שבו אנחנו באמת צריכים להיות.
ברפואה רואים זאת היטב: אישה שמתמקדת בהשוואה מתמדת לאחרות מאבדת את המיקוד בגופה שלה ובכוחות המיוחדים שניתנו לה. כך גם באמונה. מי שרודף אחר ה"שלי" של הזולת, נשאר לעיתים קרובות בלי שמחה פנימית.
והנה, כעבור שנים, אני מביטה לאחור וחושבת שהידור מצווה אמתי לא נמדד ביופי של אתרוג. הוא נמדד בבנים שלא הגיעו הביתה כדי לעזור בבניית הסוכה, משום שהם מניחים את האבנים האחרונות בבניין הגאולה ובונים את סוכתו של לוויתן. הידור אמתי הוא לא פרי נאה ביד, אלא חיים של מסירות ותרומה למען כלל ישראל.
כך נלמד מהאתרוג ההוא שיעור לחיים: מה ששלי שלי, ומה שלא – לא. השוואות הן מיותרות, פיתויים עלולים להיות מסנוורים, והשמחה האמתית מגיעה מתוך הכרה בערך הייחודי שלנו ומתוך השתתפות בבניין העולם. ■