את חטאי אני מזכיר היום, בפתח חג הפסח. במשך שנים רבות הייתי שותף לאותה אווירה המתייחסת לאכילת המצה כאל גזירה שיש לעמוד בה. אכלנו מצות כי חויבנו, סבלנו בשקט את יובשן, ועם צאת החג היינו רצים בלהט אל המאפייה הקרובה כדי לקנות לחמניות חמות, משאירים את המצה ואת ה"עונש" הכרוך בה הרחק מאחורינו עד לשנה הבאה.
אך בשנים האחרונות חל בי שינוי עמוק. לא רק שחדלתי לדבר לשון הרע על המצה, אלא התחלתי להתחבר אליה בכל נימי נפשי. מצאתי בה חיבור רוחני ופיזי כאחד; היא הפכה עבורי ל"לחם האמונה", תרופה לנשמה המחפשת שורשים. החיבור הזה התחזק אצלי בזכות סיפור מופלא ששמעתי.
הסיפור מחזיר אותנו לימי השואה האפלים. יהודי מהונגריה, שאיבד את כל משפחתו בתופת, שהה במחנה עבודה יחד עם בחור ישיבה צעיר. ככל שהתקרב חג הפסח, נפשו של הבחור לא ידעה מנוח – הוא רצה בכל מאודו לקיים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר.
היהודי גילה כי מטוסים הפציצו מחסן חיטים גרמני בקרבת מקום. בסיכון חיים נורא, הוא חמק למקום וליקט גרגירים בודדים. בחשאיות מוחלטת הוא טחן את החיטים בין שתי אבנים, לש עיסה קטנה ואפה כמה מצות מאולתרות. אלא שבדרכו חזרה הבחין בו שומר גרמני. הוא הורה לו להרים את ידיו, והמצות היקרות נפלו ארצה. השומר האכזרי דרך עליהן בבוז, הפך אותן לגל של פירורים, והכה את היהודי עד זוב דם לפני שהשאיר אותו מוטל על הקרקע.
בשארית כוחותיו זחל היהודי ואסף את פירורי המצה מתוך העפר. הוא הצליח להציל כמות של "כזית" מצה אחד בלבד. בשמחה מהולה בכאב הגיע אל בחור הישיבה וסיפר לו על הנס, אך סירב לתת לו את המצה. לאחר דין ודברים הגיעו להסכם: היות שהבחור זוכר את נוסח ההגדה בעל פה, הוא יקבל את המצה, ובתמורה יקרא ליהודי את ההגדה מילה במילה. שכר המצווה של אכילת המצה יישאר של היהודי המבוגר.
באותו לילה חשוך במחנה האיר אור גדול. הבחור קרא את ההגדה, בירך על המצה ואכל את הכזית היחיד. כשהגיע ל"הלל", פרצו רגשותיו וקולו רעד משמחה: "ברוך אתה השם… אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל!". קולו הגיע לאוזני המפקד הגרמני, ששלף את אקדחו וירה בו למוות בו במקום.
היהודי שרד את המלחמה, עלה לארץ והקים בית נאמן. לילה אחד הופיע הבחור בחלומו וביקש את שכר אכילת המצה מאותו לילה. היהודי סירב, עד שהלך לרבו בבני ברק. הרב השיב לו: "הבחור הזה נהרג, אין לו עוד אפשרות לקיים מצוות. אבל אתה זכית להינצל, ואכלת מאז מאות כזית של מצה בחירות ובשמחה. וכי אין זה מן היושר שתמסור לו את השכר על אותו כזית יחיד?". היהודי קיבל את הדין, ובאותו לילה חזר הבחור לחלומו כשפניו מאירות מאושר.
למחרת אמר הרב ליהודי: "התבונן נא. אם נשמה בגן עדן משתוקקת כל כך למצווה אחת של אכילת מצה, בוא נחשוב כמה המצה שאנו אוכלים כאן, בביטחון ובחירות, היא יקרה וחשובה בשמיים".
***
ההבנה הזו, שהמצה היא הרבה יותר מאוכל יבש, התחברה אצלי בצורה העמוקה ביותר בהלווייתו של אבי ז"ל. יצאנו מבית הכנסת הגדול בקריית שמואל; עמדנו שם, עשרת ילדיו, יחד עם אימי ומאות מלווים, כואבים את לכתו של עמוד התווך שלנו. לפתע ניגשה אליי אישה זרה ושאלה בלחש: "סלח לי, אתה קשור לאירוע הזה?". "זהו מסע הלוויה של אבא שלי", עניתי לה, "אני בנו הקטן". עיניה התמלאו דמעות. "אבא שלך היה איש טוב מאוד. אצלכם קוראים לזה 'צדיק'".
כששאלתי אותה מאיפה הכירה אותו, היא סיפרה לי סיפור שהשאיר אותי נדהם: "לפני שלוש עשרה שנה החלטתי לעזוב את ירושלים. שנאתי את הדת, שנאתי 'דוסים' ורציתי להתרחק מכל מה שקשור ליהדות. עברתי לקריית ים, לדירה בקומה השלישית ממש מול הבית של הוריך. בערב הראשון שלי שם יצאתי לטייל וראיתי מעבר לכביש אור גדול והמון אנשים. משהו משך אותי להתקרב. פתאום יצא אליי אבא שלך, עם הזקן הגדול שלו, וקרא לי: 'גברת, בואי לפה!'. הוא הכניס אותי לחצר וראיתי עשרות אנשים עובדים בחדווה. הוא שאל אותי: 'הכנת פעם מצות?', ולפני שהספיקה להשיב הוא שלח אותי ליטול ידיים, נתן לי מערוך והציב אותי ליד השולחן. התביישתי לומר לו שמעולם לא אפיתי מצות, ושאני בכלל לא מתכוונת לאכול מצות בפסח".
"אחרי כשעה התחמקתי וחזרתי הביתה, המומה מהחוויה. בשעה אחת עשרה בלילה שמעתי דפיקה בדלת. פחדתי לפתוח, מי כבר מכיר אותי כאן? כשהסתכלתי בעינית, ראיתי את אבא שלך. פתחתי את הדלת והוא עמד שם עם קרטון ביד ואמר בחיוך: 'גברת, שכחת לקחת את המצות שלך'".
האישה המשיכה בקול חנוק: "במשך שתים עשרה שנים, בכל שנה, אבא שלך דאג שאקבל מצות. ובזכותו – גם אכלתי אותן בשמחה. השנה, כשהחג התקרב ואבא לא הגיע, הבנתי שמשהו קרה. עברתי ליד הבית וראיתי את אחד האחים שלך מטפל בו. הבנתי שהשנה כבר לא אקבל מצות". היא איחלה לנו שלא נדע עוד צער ונעלמה בין קהל המלווים. ■
Ori88533@gmail.com
