עוד על ״העם שבשדות״
ערב יום הכיפורים אחד נזדמנתי לשיחה עמוקה עם יהודי שהוא ד״ר לפילוסופיה. היו לו קושיות רבות, והרגשתי שאיני רשאי להפסיקו. היה זה במקסיקו, אליה נסעתי כחזן. השיחה התארכה וזמן ״כל נדרי״ קרב ובא. לפתע הוא קם מכסאו, ואמר לי: ׳רבי, אני יודע שיהדות איננה רק מחשבות והגיונות אלא בעיקר מעשים. תגיד לי שני דברים מתוך מצוות התורה שחשובים בעיניך, ואקבל על עצמי לקיימם׳. לא קרה לי מקרה דומה בעבר, ולא היה לי פנאי רב לחשוב על התשובה. אמרתי לו: שבת וחינוך יהודי לילדיו. הוא אמר מיד שיקבל על עצמו, אבל הוא רוצה לדעת איך לשמור את השבת, כי ביתו רחוק מבית הכנסת כ45 דקות הליכה, ולעשות את הדרך הזו 3 פעמים הלוך ושוב במהלך השבת, עם ילדיו, עלול להיות מאד קשה עבורם ואולי אף מרחיק. כמובן, אמרתי לו שעדיף שיתפלל בבית, ושלא ילך לבית הכנסת ליותר מאשר לתפילה אחת בשבת. אחרי שחזרתי לארץ התלבטתי אם ״בחרתי״ נכון ואם אני צריך לתקן משהו בהמלצה הנ״ל. שאלתי את מו״ר הגרז״ן גולדברג זצ״ל מה הוא היה משיב, והוא אמר: ׳הרי אלו שני הדברים שהרחיקו את היהודים שנסעו מאירופה לארה״ב מיהדותם. בארה״ב היה מאד קשה למצוא עבודה שאפשר להעדר ממנה בשבת, ורבים לא עמדו בניסיון. וכן, החינוך היהודי שם הוא פרטי, ורבים לא היו מסוגלים לשלם את הסכומים הללו׳. והוסיף: ׳בכלל, אי אפשר לצאת ידי חובת חינוך יהודי במסגרות של בית הספר וכדומה בלבד, אלא אב צריך להקדיש זמן אישי לחינוך ילדיו. בימינו חובה על האב להקדיש כל יום לפחות שעה לחינוך ילדיו. המסר הכי חשוב לכל יהודי שכבר חי בחו״ל, שבוודאי אם אינו יכול לחנך את ילדיו כראוי למצוות, שיעלה לארץ׳.
הפעם האחרונה ששמעתי מהיהודי הזה היתה כשהוא בישר לי יום אחד שהוא עולה לארץ עם משפחתו.
אני שוהה בימים אלו בקהילות רחוקות בכל מובן, ורואה כמה נכונה ההגדרה הנ״ל של מו״ר. סיפר לי יהודי זקן בקהילה בקולומביה, שבילדותו הגיע לקהילתם משולח מארה״ב לאסוף כספים לטובת ישיבה. הוא ישב עם אביו ותיאר לו בצבעים קודרים איך כל היהדות של משפחתו תקרוס שם, ושבמקום שאין חינוך יהודי ראוי, אין סיכוי שהילדים ימשיכו ביהדותם. שאל האב: אז מה אתה מציע? אמר המשולח: תן לי את שני ילדיך, אשוב עמם לארה״ב ואכניס אותם שם לישיבה טובה. האב השתכנע, והוא ואחיו, בגילאי 12 ו14 בערך, נסעו עם המשולח לישיבת תורה ודעת ללמוד שם כמה שנים. אני מהרהר במסירות הנפש של ההורים הללו, לשלוח שני ילדים כה צעירים עם אדם שזה עתה הכירוהו, אל מעבר לים, לפני יותר משבעים שנה, בימים שאין בהם תקשורת מסודרת, למען הקיום היהודי שלהם… הזקן ואחיו סיפרו לי בערגה זכרונות מהישיבה ומדמותו של ראש הישיבה רבי יעקב קמינצקי, שהיה מגדולי התורה בדור הקודם. הם סיפרו גם על דמותו המיוחדת של רבי משה ריבלין. [לא שמעתי עליו בעבר, אבל אולי מי מהקוראים יידע]. כשחזרו לעירם, הם היוו עמוד תווך לקהילה היהודית והמשך קיומה.
סיפר לי דוד ויסברט מלונדון, שלמד כמה שנים בישיבת אור אלחנן בירושלים, בראשות רבי שמחה אלעזר וסרמן, בכור בניו של רבי אלחנן וסרמן הי״ד (בעל ״קובץ שיעורים״ וראש ישיבת ברנוביץ׳), בשם ראש הישיבה: ׳כידוע, אבא יצא למסע לארה״ב לפני השואה. כאשר פרצה מלחמת העולם השניה אמרו לו שלא יחזור לאירופה המסוכנת. הוא אמר שהוא חייב להיות עם ישיבתו, ומה שיקרה לה יקרה גם לו, והוא אכן חזר ונספה בשואה. אני הייתי איתו בארה״ב, וכשהוא אמר לי שאשאר בארה״ב ולא אשוב אתו לאירופה – זה הרגע שבו ידעתי שלא יהיו לי ילדים בחיי. ידעתי שאין סיכוי שאבא יאשר לגדל ילדים בארה״ב׳. ואכן ר׳ שמחה אלעזר נפטר ערירי.
מיהו ״רחוק״?
מספרים שפעם אמר מישהו לרבי מלובביץ׳ שהוא עוסק ב״קירוב רחוקים״. אמר לו הרבי: ׳מי אמר לך מיהו רחוק ומיהו קרוב אצל השם? מי אמר לך שאתה הקרוב והוא הרחוק?׳
ברגעים אלו, בשעה שאני יושב וכותב דברים אלו, ניגש אלי בעל בית המלון שבו אני שוהה, ומתוודה בפני שהוא יהודי אבל כבר שנים אינו מניח תפילין. ״יש לך תפילין?״ אני שואל אותו. והוא משיב: ״כן, בבית״. לשאלתי מדוע אינו מניחן, הוא משיב: ״אשתי גויה, אז אני רחוק מהשם. איך אניח תפילין?״…
״צא…ושב בדירת עראי״
תיאר בפני אליהו פרץ מקולומביה, את פעילותו עם צאצאי האנוסים ללמדם יסודות המוסר ושבע מצוות בני נח, וסיפר: ׳בביקור שלי לפני כמה שנים בארץ ישראל, לקח אותי הרב שלי לביקור אצל הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן, שהיה מגדולי התורה בדורנו. זכורה לי במיוחד ההפתעה שהייתה לי ברגע הכניסה לביתו בבני ברק. לא הבנתי איך אפשר להתגורר בכזאת פשטות, בדירה קטנה וישנה, עם ריהוט כה מינימלי. הסבירו לי שלא מעניין אותו דבר מענייני העולם הזה, ושמאכלו היומי העיקרי הוא פרי עם כוס חלב. פגשתי יהודי צנום, כבן מאה, עם חביבות גדולה. ביתו המה אנשים. אינני יודע איך, ברגע אחד יצאו כולם, נותרנו לבד עם הרב, ואז שאלתי אותו אם לעלות לארץ, והוא אמר בנחרצות: ״אתה תחזור לקולומביה ותמשיך בפעילות החשובה שלך שם. שם שליחותך״. בסך הכל ישבתי אצלו אולי דקה או שתיים, יצאתי, ולפתע הבית המה שוב אנשים. זהו הזיכרון שנותר אצלי מהחוויה הגדולה ההיא. אין לי הסברים׳.
אגב, אמר לי אחד מתלמידי בת״א שהיה עובר מפעם לפעם ברחוב חזון-איש בבני ברק, ליד ביתו של הרב שטיינמן, והיה דופק בדלת, מבקש לשוחח עם הרב, ויושב עמו זמן ארוך על שאלות חיים שהיו לו… לאיש שכחצי מיליון יהודים הלכו אחרי מיטתו היה בית פתוח לארבע רוחות, וכל מחיצותיו בעולם הזה – עראי. בעצמי נוכחתי בדבר כשניגשתי לביתו באחד הימים שלפני ימי החנוכה עם כמה שאלות. מישהו ממשפחתו שהיה עימו הסביר לי שהיום הוא באמת מרגיש חולשה יוצאת דופן, והתנצל על כך שהפעם אינו יכול להכניס אנשים. השתכנעתי שבימים כתיקונם – כל דכפין ייתי. באותו ערב הוא אושפז, וכמה ימים אחר כך הלך לבית עולמו.
במסכת תענית נראה שכאשר כלו כל הקיצין, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ושם מתפללים. בימינו, יש לפעמים שצריך לצאת מבית הקבע הנוח כבר כמה ימים לפני חג הסוכות, עוד ביום הכיפורים, ולעתים אף בכל השנה. בשנת הקורונה התפללתי ביום הכיפורים בבית הכנסת ברמת אביב. אמרו לי ״לא יהיה לך מנין. זו השכונה הכי חילונית בתל-אביב״. זכורה לי התפילה ברחובה של עיר, כשאנשי השכונה הזו ממלאים במאות רבות, ואולי יותר, את רחבת המסחר הגדולה וצועקים כולם יחד בצאת יום הכיפורים – ״שמע ישראל…ה׳ הוא הא-להים״. ■
meirdorfman@gmail.com
