בדרכי לכותל השבוע עברתי ברחובות המצוחצחים והמקושטים של ירושלים, זכר לאירוע הענק לציון יום השואה הבין-לאומי. והשכונות הרבות שנכנסו השבוע למצור הזכירו לנו שאנו זוכים לארח בירושלים המאוחדת עשרות ראשי מדינות, נשיאים, נסיכים ושרים שהגיעו להביע הזדהות והערכה לעם ישראל, ששרד למרות השואה הנוראה שהתחוללה בארצות שהם מייצגים.
אני, באופן אישי, לא צריך תזכורות. גדלתי כדור ראשון לניצולי שואה. אימי שתחי' עברה את כל ייסורי התופת ושרדה כמעט לבדה. אבא שלה, שאני קרוי על שמו, הציל יהודים רבים בשואה ואף זכה לשקם את בתי העלמין בקרקוב, שבעתיק שבהם טמונים מגדולי חכמי ישראל – הרמ"א ורבי אלימלך אשכנזי ורבי נטן נטע שפירא והתוספות יום טוב. סבי הי"ד לא זכה לעלות לארץ ונפטר ממחלה נוראה ממש בסיום המלחמה.
בודדים ממשפחותינו הגדולות והענפות שרדו. אבי והוריו שכלו את כל משפחתם, אך הצליחו להימלט ממש בתחילת השואה ולעלות לתל אביב.
רק לפני 12 שנה, כשנהרג אביה בננו היקר, התחלתי להבין מה זה לאבד את היקר מכול. מה זה לקבור בן אהוב. תחושה של מעין שואה אישית.
אימי שתחי' מספרת לנו מדי פעם על התופת ההיא שהתרחשה בדור הזה כאילו הייתה על 'פלנטה אחרת'. תחושת האובדן כפי שאנו חווינו בהסתלקותו של אביה נותנת לנו להבין מעט מהצער והגעגוע של כולנו לאהובים שנלקחו מאיתנו בדמי ימיהם.
רק לאחר שאביה יהושע שלנו נהרג אזרתי אומץ לצאת למסע לפולין והצטרפתי לידידי המיוחד והידען אבי רט. צעדנו במשעולי המוות באושוויץ בירקנאו, שם נשרפו בני משפחותיהם של הוריי. סיירנו בקרקוב, שם למדה אימי בבית יעקב אצל המייסדת שרה שנירר ע"ה. למדנו דף יומי בישיבה של הרב יהודה מאיר שפירא זצ"ל, שייסד את רעיון הדף היומי לפני כמאה שנה. צעדנו בשביל המוות של מיידנק, המכונה "שביל השושנים", זכר לסימני הדם בשלג שהותירו כפות רגליהם הפצועות והקפואות של היהודים היקרים שהובלו למוות. עלינו אחוזי צמרמורת לציוניהם של גדולי חכמי ישראל כמו המהרש"ל, המהרש"א, המהר"ם מלובלין, החוזה מלובלין, רבי צדוק הכהן מלובלין ועוד ועוד, ואפילו זכינו להדליק נר בציונו של יוסל'ה קמצן קדוש. חזרנו עמוסים ברגשות מעורבים: מצד אחד צער נורא על האובדן של דורות של תורה וגבורה, ומצד שני תודה לה' על ההצלה הגדולה. למרות החושך הנורא נפתח לנו חלון של אור. התחלנו להבין את הנס הגדול של תקומת ישראל בארץ ישראל.
חשבתי לעצמי: לאן לוקחים את זה מכאן?
אירועים בולטים בחיי עיצבו לי את אמונתי. עיקריים שבהם היו המפגש עם שיעוריו של הרב דוד חי הכהן בתל אביב, שבהם זכיתי להשתתף בחופשות בימי שירותי הצבאי בסיני. לאחר מכן שנות מגוריי בביתו של הרב צבי יהודה שאימץ אותי כתלמיד וכבן ממש. כמובן, בניית ביתנו ומשפחתנו הנפלאה בירושלים, הקמת 'פרסומי ישראל', ייסוד 'באהבה ובאמונה' ו'גילוי דעת'. האסון הנורא שפקד אותנו בהסתלקותו של אביה שלנו, והוא בחור ישיבת הסדר בן י"ט שנים בלבד, גרם לנו להבין שכל התוכניות וכל החלומות תלויים ברצון ה' יתברך.
איך ממלאים את החלל? איך נותנים תוכן לחיים שנראים לפתע זמניים כל כך? איך מממשים ומחזקים את האמונה ואת בני משפחתי היקרים לדורותיה בימים של משבר? אט-אט נרקם בנו מושג חדש מתוך תחושה חזקה של שליחות: קבלת אחריות.
כבר סיפרתי שבשבעה על אביה הופיעה אצלנו ידידתנו חגית ריין לאחר ששכלה בקרב בלבנון את בנה, בניה הי"ד. חגית נתנה לנו כמה עצות מעודדות ומחזקות, ואני נושא אותן עימי עד היום. אחת העצות דימתה את ראשי המשפחה לקטר שמוביל את הרכבת כולה. כשהקטר מושך היטב את הקרונות, הרכבת צולחת איתו הרים וגאיות.
קיבלתי עליי להוביל מיזמים חברתיים ולאומיים ברוח זו מתוך יוזמה וקבלת אחריות. לשים כתף מתחת לאלונקה הציבורית בצמתים המרכזיים ביותר: זהירות בדרכים; נד"ב – לנוער בסיכוי וצרכים מיוחדים; "הבית של אביה" – בית של חסד; הכנה תורנית ערכית של חיילים לשירות צבאי משמעותי; "מעלה אביה" – חיזוק ישיבות לאומיות; "כרם אביה" – שמירה על אדמות המדינה בנטיעת כרמים ובשימורם; סיוע בבניית יישובים חדשים ובאכלוסם. אלו מקצת הנושאים שאני פועל בהם במסגרת קרן אביה בשליחות ובעשייה ברוכה.
אכן, עצתה של חגית ריין התגשמה. המשפחה כולה התגייסה לנשיאה בעול הציבורי כהמשך לפועלו הערכי של אביה יהושע ז"ל. כל אחד מאיתנו התחבר למשימות בדרכו, בגופו, בממונו ובנפשו ותורם מכוחותיו להצלחת המבצע, ואף מוסיף משלו נושאים חדשים ומשימות נוספות. מיגון לשמחה ולתקומה. תחושה אמיתית של גאווה ישראלית-יהודית אמונית.
מייד לאחר השבעה שלנו יצאנו רעייתי ואני למשימה חשובה של עידוד משפחות ששכלו את ילדיהם בתאונות דרכים, בפיגועים ובמחלות ל"ע. אנו באים לנחם בשבעה ומציעים את ניסיוננו ועזרתנו מתוך מסר של אמונתנו שיש חיים לאחר המוות.
לפעמים מיטשטש לי קצת הגבול בין משימה פרטית לציבורית. לדוגמה, כשהקמתי את מיזם "חופשתרבות" להעלאת יהודים בהר הזיתים לשבתות לשיחות ולסיורים מטעם "קרן אביה". בסך הכול רציתי שאביה לא יישאר שם לבד. באותם ימים רק יהודים מעטים הגיעו להר הזיתים. רבים חששו לפקוד את קברי יקיריהם. בזכות ההתמדה, הסיורים, האירועים, השמחות והאזכרות רבות המשתתפים בהר הזיתים אנו זוכים ורואים יותר ויותר יהודים בהר המשחה. הר הבית נשקף שוב לבני העם הנבחר כמבקש להיגאל. הביטחון השתפר פלאים, מאמץ מתמשך הצליחה לשנות מציאות במישור הציבורי-לאומי מקצה לקצה.
כמובן, אנחנו לא לבד. קיבלנו חיזוק ועידוד לחזון שלנו מהרב הלל הורוביץ, משרים, ממשרדי ממשלה, מראש העיר הנפלא של ירושלים מר משה ליאון ומעוד רבים וטובים. השליחות הציבורית מביאה איתה סייעתא דשמיא וסוחפת אחריה רבים להשתתף, לעשות, להוביל, לתרום ולהצליח. המשפחה הגרעינית התחברה בטבעיות למשפחה הישראלית המופלאה שכל כולה נתינה אמיתית, רחבה, משותפת ומידבקת.
