בתחילת שירותי הצבאי באום חשיבה אשר בדרום-מערב מדבר סיני קיבלתי הזמנה מפתה לבקר ביום ירושלים בישיבת מרכז הרב. כנער תל אביבי שמעולם לא ביקר בישיבה כזו התרגשתי מאוד וספרתי את הימים עד האירוע.
הנסיעה באוטובוסים מסיני לירושלים ארכה כמעט יום שלם. כשהגעתי לישיבה כבר החלו החגיגות. בבית המדרש ניצב לפניי רב מרשים מאוד. דמותו הזכירה לי את דיוקנו של אליהו הנביא כפי שהיא מופיעה בחלומות. עיניים חכמות טובות וצוחקות, זקן ארוך צח ולבן הגולש על מידותיו ופנים של מלאך. הרב דיבר ארוכות, ואני לבושתי לא הבנתי אותו כל כך. חברים לחשו לי מילות הסבר, אך בהתרגשותי לא יכולתי להתרכז. "מי זה הרב הדובר? שאלתי. ומדוע כולם משחרים לדלות את מילותיו?" "זה הרב קוק הידוע בכבודו ובעצמו", הייתה התשובה. התביישתי לשאול שאלות כדי שלא לגלות את בורותי. צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא שרוי בחלום. הוקסמתי מהרב ממבט ראשון.
הריקודים החלו. מעגלים-מעגלים רקדו במורד רחוב יפו, והרב הישיש במרכז המחוללים. היה ניכר שהוא שמח מאוד בכך, פניו קרנו מאושר ועיניו ברקו ממש. בכיכר ציון הודה הרב הישיש לנהג הזהיר, ירד מהרכב והצטרף למחוללים.
למעגלים של בני הישיבה הצטרפו רבים שאינם חובשי כיפות. הרב קוק קירב גם אותם, וניכר שהחיבור עם כלל ישראל עשה לו נחת מרובה.
כשהגענו לכותל המערבי הייתה השמחה בשיאה. קהל האלפים רקד עם דגלי ישראל במעלות המובילות לרחבת הכותל בהתלהבות עצומה כאילו מעלות אלו מובילות אל בית המקדש בתפארתו. חוט של חסד התגלה במזרח בדמות קרן דקה. אילו לא הייתי בחור תל אביבי ודאי הייתי מצפה מהרב הכהן קוק שיכריז כאן: "ברקאי!"
תפילת הנץ עם הרב הייתה חוויה מרוממת ומרגשת, והיא תלווה אותי ותחזק אותי לעולם. חוויה זו הביאה אותי כעבור שנים להחלטה בסיום שירותי הצבאי לעלות לירושלים ולברר עם עצמי את יהדותי ואת דרכי בעולם של תורה ומצוות.
ליבי משך אותי לחדש את החוויה במרכז הרב. חברים שלחו אותי לעשות בחינת קבלה אצל ר' אברום שפירא, מראשי הישיבה. הרב שפירא קיבל אותי בחום רב, שאל אותי לייחוס שלי ושוחח איתי ארוכות בסבלנות, בהומור ובשנינות אופיינית, כאילו אין לו ישיבה להנהיג. הרב אמר לי לפתוח כל דף בגמרא שאחפוץ. כשפתחתי הוא ידע בעל פה את כל הדף, כולל רש"י ותוספות.
לאחר שבחן אותי בנחת המליץ לי הרב להתחיל ללמוד עד תחילת ה'זמן' ב'מכון מאיר' כהכנה לישיבה. על הלימוד שלי במכון מאיר, על החברותות המיוחדות ועל ההתיידדות ההדדית עם הרב דב ביגון עוד אספר בלי נדר.
כבחור תל אביבי סקרן שאינו יודע גבולות וקצת חצוף, רציתי להכיר דווקא את ראשי ישיבת מרכז הרב בירושלים. שאלתי את התלמידים הוותיקים: "מי כאן המנהיגים הרוחניים של הציבור?"
הסבירו לי שיש ארבעה רבנים גדולים בתורה שהם המנהיגים המובילים: הרב אברהם שפירא (שכבר הכרתי), הרב שאול ישראלי, הרב צבי טאו, ומעל כולם הרב צבי יהודה, שהוא בנו של הרב קוק.
נזכרתי בריקודים ביום ירושלים לכותל עם הרב קוק, והינה אני הולך לפגוש את בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, שבוודאי יהיה צעיר יותר ואולי אוכל לשוחח איתו.
ראשונה נסעתי לבית הרב צבי יהודה בשכונת גאולה. כשנכנסתי לחדרו של הרב צבי יהודה ראיתי קשיש עטור זקן לבן, בעל הדרת פנים ועיניים כחולות טובות וחכמות, ונבוכותי. הבנתי מייד שבתמימותי התל אביבית לא קראתי את המפה היטב.
אכן, הרב קוק שפגשתי ביום ירושלים בשירותי הצבאי שלוש שנים קודם לכן הוא בנו של הראי"ה קוק. הרב הבחין במבוכתי והזמין אותי לשבת לימינו. הרב התעניין בשלומי, והשיחה קלחה והפליגה.
אחרי כמה פגישות ציווה עליי הרב בהומור ובחן: "אתה לא זז מכאן". הוא חש אותי וקלע היטב לרגשותיי. לא רציתי לזוז משם. למדתי, החכמתי והוקסמתי מעומק התורה ומרוחב הידיעות של הרב. הוא היה רגיש מאוד לזולת ועשה הכול כדי לקדם כל אחד ואחת ממש באותה מידה שפעל לקדם באהבה את כלל ישראל.
יש לי אלפי סיפורים לספר על בית הרב ועל אישיותו הענקית והמופלאה, אך מזרזים אותי עכשיו לסיים כי חג השבועות ממשמש ובא. אזכיר כאן רק את החוויה המיוחדת שחוויתי עם הרב צבי יהודה הכהן בליל שבועות.
האווירה בבית הרב צבי, יהודה ברחוב עובדיה 30 בגאולה, הייתה מיוחדת במינה ומעל הכל בשבתות ובחגים. זכיתי גם לחוג עם הרב את הימים הנוראים בבית הרב קוק ברחוב הרב קוק, ליד רחוב יפו. גם על זה יש המון מה לספר.
בהתקדש חג השבועות קרן אור פניו של הרב. חג מתן תורה. הרב דיבר על גדולתו של משה רבנו, שהיה חצי אדם חצי מלאך וארבעים יום וארבעים לילה שהה בפסגת הר סיני כדי ללמוד ולקבל את התורה מפי הגבורה.
לאחר סעודת החג התיישבנו כמה תלמידים סביב הרב צבי יהודה מצוידים בספר המצוות לרמב"ם, מוכנים להצטרף ללימוד הספר עד תומו במשך כל לילו של החג. זה היה מנהג שקיבל הרב מאביו. הם היו יושבים יחד, לומדים ברצף את ספר המצוות ומסיימים אותו באותו הלילה. ממש כאילו קיבלו את כל תרי"ג המצוות בחג קבלת התורה.
הרב קורא ומסביר, והתלמידים הצעירים מתקשים לעקוב אחריו ולעמוד בקצב הלימוד המסחרר. כל זה בעודם משתדלים בכל כוחם לסלק את קורי השינה המאיימים בכל רגע. גם לי, הבחור מתל אביב, זו הייתה משימה ממש לא פשוטה. טירונות של תורה. לא להישבר. להחזיק ראש. להקשיב. לקרוא ולהבין. קשה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, חשתי שאני חוזר ללילות הקשים באום חשיבה שהתמודדנו בהם עם משימות הרות הגורל. לילות שבהם עקבנו אחר תנועת הצבא המצרי באישון ליל. לילות רצופים בלי שינה.
גם פה אצל הרב הייתה תחושה שאנו נושאים בעול הרת עולם. מקיימים תיקון כלל-ישראלי. הרי הלימוד שלנו אינו מנותק מכל אותם רבבות בכל העולם שמקדישים את הלילה המיוחד הזה להתאחד בלימוד התורה כולה.
עמוד השחר עלה אט-אט. קו הרקיע הזוהר של ירושלים נצבע זהב. הרב הישיש, למרות גילו המופלג ומחלות הרקע, היה ערני ורענן להדהים. ניכר שהוא שאב כוחות עצומים מהלימוד של כל מילה ומילה ברמב"ם. הרגשתי שהוא התחבר בלימודו לאביו הגדול ולאותם לילות שלמד עם הרב זצ"ל את כל מצוות התורה כולה. התלמידים שנפלו שדודים התעוררו איש-איש לתפילת הנץ. אני התמלאתי סיפוק עצום שזכיתי ועמדתי נחוש במשימה המיוחדת.
לימים סיפר לי הרב שזכה ללמוד עם אביו את כל התורה כולה. נגלה ונסתר.
על כך ועל עוד חוויות בפעם הבאה, בלי נדר.
חג שמח. שבת שלום. להתראות בכותל
