על ברכה שפג תוקפה
בשנים האחרונות, מדי שנה ביום י״א מנחם-אב, אני נוהג להתקשר לרב יעקב פרנק לאחל מזל טוב ליום הולדתו. כך גם השנה, ובפעם האחרונה. השבוע הוא הלך לעולמו בגיל 96. הוא היה נכדו של הרב צבי פסח פרנק, וכמה סיפורים מופלאים על הפוסק הגדול שכתבתי בטור זה – ממנו שמעתים. באחד הטורים תיארתי את זיכרונותיו מגיל 5, מביקור חולים שלו עם אביו אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק בפורים דפרזים תרצ״ה, עם ה״מבחן״ התורני שערך לו הרב קוק. כדי לשכנעו לבוא עמו ביום חופשה מהחיידר, אמר לו אביו: תבוא אתי ולא תצטער על כך. והוא אכן לא הצטער. בסוף הביקור בירכו הרב באריכות ימים. התקשרתי אליו מדי שנה גם כדי לחוש איך ברכת הרב מתקיימת אצלו בעוז.
השיחות תמיד הזכירו לו עוד ועוד סיפורים ופסקי הלכה מסבו. דומני שהיה זה יום חמישי אחד, שבו התקשרה אלי תלמידה ב״המקום״ ת״א, רקדנית, שסיפרה שהוזמנה להופיע בצפון שבדיה, וכשהגיעה לשם ראתה שהשמש לא שוקעת שם כלל בימים אלו. אין שם לילה, והיא לא יודעת מתי לחדול ממלאכה לקראת שבת ומתי להוציא את השבת. כמובן, שאלתי את מו״ר הגרז״ן, ששלח אותי לעיין במקורות הרלוונטיים, כדרכו… אבל לקוצר הזמן הביע גם את דעתו הברורה. שלחתי לה את תשובתו, שמתפרסמת בימים אלו בע״ה בשו״ת, יחד עם תשובה שהגיעה מ…ר׳ צבי פסח פרנק. כיצד? יצא שבדיוק אז שוחחתי עם ר׳ יעקב, ושאלתיו על פסקי הלכה שהוא זוכר מהסבא לשאלות שהוא עצמו שאל. בתגובה הוא סיפר לי שפעם הזדמן לצפון נורבגיה, ראה שהשמש לא שוקעת, התקשר לסבא רצ״פ בבוקר שישי לשאול מתי לקבל שבת, וקיבל תשובה ברורה. כמה סיכויים יש לחזרה על אותה שאלה נדירה באותו הזמן? אגב, מסקנות שני הפוסקים האלו היו קרובות מאד. ר׳ יעקב סיפר שבזמנו, כשחזר, הוא כתב מאמר על הנושא ושלחו לעיתון ״הצופה״. פרסום המאמר התעכב, ואז פרצה שריפה בארכיון ולא נותר עותק מהמאמר.
אגב, הוא טען שאחרי שהרב קוק הניח ידיו על ראשו ובירכו ברכת כהנים, הוא הוסיף לברכו בשתי ברכות: שילמד הרבה תורה ושיאריך ימים, ולצערו רק השניה התקיימה…
כיצד מתפללים
בעת מלחמה?
ועוד משהו על ״הצופה״: מהרב מנחם הכהן, רב תנועת המושבים, בוגר ישיבת חברון ומקורבו של הרב גורן, שהלך לעולמו השבוע, שמעתי פעם ב״יום ירושלים״ בערך כך, לזיכרוני: ׳כשירדתי עם הרב צבי יהודה קוק במדרגות מההר אל הכותל, הוא שאל אותי לפתע: -מנחם, מה דעתך על מה שכתבתי בשבוע שעבר בעיתון ״הצופה״? קראת את המאמר? הופתעתי מאד, לא הבנתי מה פתאום כאן ועכשיו מאמר ב״הצופה״… רק אז נוכחתי לדעת שבכל הדרך, מאז שמצאתיו שקוע לגמרי בתפילה בחדר אביו, כשלא שמע את דפיקותיי ובסערת הרגשות פרצתי את הדלת, וכל הזמן שבו לקחתיו בידיי ממש מבית הרב והושבתיו בג׳יפ עד שהגענו למדרגות הכותל – הוא לא היה איתנו. הוא היה שקוע עדיין בתפילתו ובשרעפיו, ולא היה מודע כלל להתרחשות הגדולה ולמקום שבו אנחנו נמצאים. בתגובה אמרתי לו: – הרב, אנחנו מול הכותל המערבי! רק אז הוא נשא עיניו ופרץ בבת אחת בבכי אדיר של התרגשות׳.
עשית ולא דיווחת??
בהמשך לדמותו של ר׳ אליקים גצל קורלנסקי, עליה כתבתי בשבוע שעבר, רק אחרי הכתיבה הבנתי שגם אלי ניימן, מנהל ישיבת ״הרעיון היהודי״ שנים רבות, איש עשיה גדולה בתורה ובהתיישבות, הוא נינו הקרוי על שם אותו סבא רבה, והוא בעצם אליקים. כפי שתיארתי את ״צוואת חייו״ של ר׳ אליקים, אכן כל העשייה הגדולה של הצאצאים נעשית בצנעה דווקא. רבים מהם מובילים בתחומים רבים, ומתרחקים מקולות וברקים. גם בסיפוריהם של אלו שהכירו את בנם של אלי ונעמה ניימן, אביעד הי״ד, שנפל בערב שמיני עצרת האחרון בקרבות בלבנון, חזר שוב ושוב ענין העשייה הגדולה בצנעה דווקא. אחרי נפילתו נמצאה ״צוואתו״ בין הפתקים שכתב לעצמו בשעת הלחימה בעזה, ובין היתר הוא כותב: ״…תמיד לתת מעצמך כמה שאתה יכול בצניעות ובלי לדרוש טובות בעבור העבודה שאתה עושה…״. אגב, על המלחמה הנוכחית נהג אביעד לומר שחשוב שנזכור שאנחנו נלחמים על המקדש, לא פחות מכך. ■
meirdorfman@gmail.com
