יש ימים שמתחילים כמו "עוד יום ביומן". אבל במדינה הקטנה והאינטנסיבית שלנו אין באמת "סתם יום". כל מפגש מקרי ברחוב, כל עצירה בצד הדרך, הם פתח לסיפור גדול הרבה יותר. ביום אחד כזה, שעברתי השבוע, זכיתי לראות את הפנים היפות ביותר של העם שלנו – פסיפס של נתינה שמתחיל בחיוך קטן ומסתיים בהצלת חיים.
היום התחיל בשליחות אישית. יצאתי לחלק חבילות שי לשמונה משפחות שכולות.
כשהתארגנתי לחלוקה, וממש לפני שיצאתי לדרך, פנה אלי שכן שהוא חקלאי ומגדל פרחים יפים במיוחד.
הוא אמר לי : "נשארו לי 80 פרחים שאין לי מה לעשות איתם, אולי יש לך רעיון למי לתת אותם"
סיפרתי לו שאני בדרכי לחלוקת חבילות למשפחות שכולות ואשמח לקחת להם גם פרחים יפים.
***
נכנסתי לביתה של אם שכולה. היא לא הסתירה את דעותיה הפוליטיות, והמתח עמד באוויר מהרגע הראשון. "מאיזה יישוב בגדה אמרת שאתה מגיע?" היא שאלה, והמבט שלה אמר הכל. היא זיהתה את הכיפה, את המגורים מעבר לקו הירוק, וסימנה אותי מיד כמי שנמצא בצד השני של המתרס.
הבנתי שזה עומד להיות מעניין. התיישבתי. במקום להתגונן או להתווכח, פשוט הקשבתי. שעה וחצי ישבנו שם. היא סיפרה לי בלהט על ההפגנות שהיא משתתפת בהן, על תפיסת העולם שלה, על הכאב שמוביל אותה למאבק. ואני? אני דיברתי בעיקר אהבה. לא ניסיתי לשכנע, לא ניסיתי לצדק. פשוט הייתי שם איתה.
לאט לאט המחיצות החלו להיסדק. בתוך השעה וחצי המופלאה הזו, גילינו שמתחת לכל השכבות של הפוליטיקה והמחלוקת, יש לב פועם, יש אובדן משותף ויש אהבה אדירה לעם הזה. נפרדנו באהבה גדולה, בחיבור אמיתי ובהבנה שהמפגש האנושי, כשהוא נעשה בלב פתוח, חזק מכל כותרת בעיתון. הרגשתי שבאותם רגעים שייפנו קצוות, חיברנו קרעים. וזה היה רק הבוקר.
***
מהמפגש המרגש ההוא נסעתי למרכז הארץ, לחגוג יום הולדת לחבר טוב במסעדה מקומית. המסעדה הייתה הומה, ריחות של בשר על האש ותבלינים מילאו את החלל, אבל הדרמה האמיתית התרחשה בשולחן שמאחורינו.
תוך כדי הארוחה, החבר שלי סימן לי בראשו. "תראה את האיש שיושב שם," הוא לחש. הבטתי באדם שישב לבדו, נראה קצת עייף, קצת שפוף. החבר סיפר לי שבעל הבית ניגש אליו קודם לכן והגיש לו מנה נדיבה של שווארמה, ושתייה – הכל על חשבון הבית, בלי לבקש דבר.
החבר הרגיש שגם הוא רוצה להיות חלק מהרגע הזה. ניגש אליו ושאל אם הוא רוצה שנזמין לו מנות נוספות לשולחן, סלטים או משהו מתוק. הוא חייך והסכים. בזמן שהחבר חזר לשולחן שלנו, ראיתי לקוח אחר, אדם שכלל לא קשור אלינו או לבעל המסעדה, ניגש אל האיש בשקט והניח על השולחן שלו שטר של 50 שקלים והמשיך בדרכו.
זו ישראל. אנשים שלא מכירים זה את זה, פשוט דואגים שלאף אחד לא יחסר. בלי מצלמות, בלי יחסי ציבור. חסד טהור ופשוט של יום חול.
***
נפרדתי מהחבר ועליתי על כביש 1 לכיוון הבית. בדרך ראיתי מחזה מוכר: רכב תקוע בצד הדרך, אישה לחוצה עומדת לידו עם כמה ילדים קטנים. פנצ'ר.
יש לי ברכב ערכה חשמלית מקצועית – ג'ק חשמלי ופותח ברגים עוצמתי. עצרתי לידה והתחלתי לעבוד. אבל מה שהיה מדהים באמת לא היה המכשיר החשמלי שלי, אלא התגובה של הנהגים האחרים.
במשך עשרים הדקות שעמדנו שם, לפחות עשרה רכבים עצרו. לא האטו, ממש עצרו. "צריכים עזרה?", "הכל בסדר?", "אולי חסר מים?". נהג אחד שעבר לידנו עצר, פתח את החלון ושאל אם צריך עזרה. כשענינו שלא הוא עשה לי עם האצבעות את הסימן "ביחד" רק ביחד אנחנו נצליח הוא אמר.
ואז הגיע השיא. חייל על אופנוע, עם הנשק תלוי עליו ועם הציוד הכבד, עצר בפתאומיות בצד הדרך. הוא הוריד את הקסדה, כולו מיוזע, ושאל: "אני יכול לעזור במשהו?". הוא לא היה חייב, הוא בטח היה בדרך הביתה אחרי שבועות בשטח, אבל הלב שלו לא נתן לו להמשיך לנסוע. לראות את כל הטוב הזה זורם בכבישים המהירים שלנו, זה פשוט ממלא את המצברים של הנשמה.
***
היום העמוס והמרגש הזה הסתיים בתמונה אחת ששלח לנו גדי רוז, אביו של מיתר הקטן. בתמונה נראה מיתר כשהוא מקבל זריקה – לא סתם זריקה, אלא כזו שעומדת לשנות את כל המבנה הגנטי שלו ולהציל את חייו.
הזריקה הזו עלתה 14 מיליון שקלים. סכום בלתי נתפס לכל הדעות. והסכום הזה נאסף שקל לשקל, תרומה אחר תרומה, מעשרות אלפי ישראלים. רובם המוחלט מעולם לא פגש את מיתר ולא יפגוש אותו לעולם. הם לא תרמו כי הם רצו פרסום, אלא כי הם פשוט דאגו לאחיהם הקטן. הם ראו ילד במצוקה והחליטו שגם אם השמיים ייפלו, הם לא ייתנו לו ליפול.
כשהסתכלתי בתמונה של מיתר המחייך, הבנתי הכל. בעומק של "היומיום הישראלי", זורם נהר אדיר של טוב לב. ■
Ori88533@gmail.com
