01
בשבוע הקודם התבשרנו על הצטרפותו של גדי אייזנקוט לחבר המרעים, שכעת הסבו את שמם ל״מחנה הממלכתי״ – כמובן שם שנולד, באופן ציני, מטעם קופירייטר או משרד יחצ״נים כלשהו, שהרי בין הדמויות במפלגה זו לבין ממלכתיות – במובנה הבן גוריוני, של כינון ממלכת ישראל השלישית – אין כל קשר שהוא. אבל אין צורך אפילו לזכור את השם – הוא יוחלף ברגע שיוצג סקר שמציג הישגים טובים יותר לשם אחר.
מי שעיניו בראשו יכול להבחין, כי כל מהלכיהן של מפלגות השמאל מוכוונות על ידי כוחות גדולים מהן, כגון תמנון ״הקרן לישראל החדשה״ רב הזרועות, תנועות פרוגרסיביות שונות בארצות הברית ובמערב אירופה וכן בעלי הון שונים מהארץ ומהעולם. מהסיבה הזאת, למשל, אין אנו שומעים על חילוקי דעות בתוך מחנה השמאל, כאשר גנץ רץ לוותר, בכל פעם, על מקומות במפלגתו לטובת איחודים שונים.
אנשי הימין מתרעמים, פעמים רבות, על חילוקי הדעות והמריבות המונעות איחוד במחנה. אך תופעות אלה הן דווקא סימן היכר לכך, שמדובר בנבחרי ציבור אמיתיים, שיש ציבור אידיאולוגי העומד מאחוריהם, חלקם הגדול נבחרו בבחירות מקדימות, ועל כן לא בנקל יוותרו על מקומם או יתאחדו עם קבוצות אידיאולוגיות אחרות.
לעומת זאת, כאשר המדובר במפלגות חסרות כל תוכן, שאין בהן בחירות מקדימות, שכל נציגיהן נבחרים על ידי המנהיג, ושמנהיגיהן משרתים את ה״דיפ סטייט״ והקרנות השונות, וגם ממומנים על ידן – אין מבחינתם כל בעיה להתאחד, להתפטר ממועמדים שונים ולהתחבר עם אחרים. המטרה של הניצחון – תוך דחיקת הכוחות הלאומיים והיהודיים – מקדשת את כל האמצעים.
כך, ניתן לראות כיצד מנסה השמאל לשחזר את הישגיו מבחירות 2015 – תוך יצירת מפלגה תלת ראשית שמורכבת משני ראשים שהם רמטכ״לים לשעבר. בבחירה זו מגולמת התנשאות כלפי מחנה הימין, שהוא, כביכול, כוחני, חסר שיקול דעת וינהה בהמוניו לקלפי אחרי כל קצין צבא בכיר.
במציאות, מרבית הרמטכ״לים ואנשי מערכת הביטחון הבכירים שהגיעו לפוליטיקה, היו כישלון חרוץ.
02
ה״חיברות״ (סוציאליזציה) שעוברים קצינים אלה במהלך שירותם הצבאי, בייחוד בעשורים שמאז הסכם אוסלו, בהם נדרש כל קצין להפגין עמדות שמאל מובהקות כדי להתקדם, כאשר קורסי הפיקוד הבכיר בצבא (פו״מ ומב״ל) מכילים תכנים פרוגרסיביים רבים, וגם הלימודים בארה״ב – אליהם מוכוונים קצינים שונים – הם בעלי אופי פרוגרסיבי – הופכים את הקצינים הללו ל״שבלונה״ אחת, המדקלמת את אותן סיסמאות נדושות משנות ה-80 של המאה הקודמת, בדבר ״שתי מדינות״, ״רצף טריטוריאלי לפלשתינאים״, ״לא ניתן לשלוט על עם אחר (איזה ״עם״ בדיוק, כשערבי מחברון אינו יכול להינשא לערביה מבית לחם)״ ועוד.
מתי ראינו, לאחרונה, רמטכ״ל או קצין בכיר עם מחשבה מקורית ונועזת? האחרונים היו רפול ז״ל וגנדי הי״ד, וייבדל לחיים ארוכים – עוזי דיין, שלאחר הבחירות המקדימות האחרונות לא נכנס, למרבה הצער, למקום ריאלי ברשימת מפלגת הליכוד.
03
המשפטן והפובליציסט עו״ד יורם שפטל הגדיר את גדי איזנקוט כבעל כריזמה של ״פקיד ביוב בעירייה״. הוא נאלץ להתנצל על דבריו, אך לא נעים לומר – הם אינם רחוקים מהמציאות. גדי איזנקוט ייזכר כרמטכ״ל כישלוני, שפרט לדרדור מתמשך של הצבא לכיוון הפרוגרסיבי, לא עשה דבר ראוי לציון. הקרב היחידי בו יוכל להתהדר היה נגד החייל אלאור אזריה, ששלח מחבל, רוצח מתועב, למפגש עם 72 הבתולות, והרמטכ״ל התעקש לנהל נגדו משפט יקר, כולל גיוס מילואים של עו״ד בכיר, על מנת לוודא את הרשעתו בעבירה של הריגה, הכתמתו והרס חייו.
כל אחד יכול לשאול את עצמו – האם נער, שרואה את דמותו של איזנקוט – יראה בו דוגמה למשהו? האם בעקבות מפגש עמו ישאף לשירות צבאי קרבי? האם אדם עייף וכבוי זה יכול לשמש השראה למישהו באיזשהו ענין? נראה שהתשובה ברורה.
בוודאי גם בני גנץ מבין, שאין כל ערך לצירופו; אך הוא ממלא אחר ההוראות שמקבל, ובסבירות לא נמוכה – יתאחד בקרוב גם עם לפיד, ככל שהסקרים יראו, שיש בכך כדי להועיל למחנה.
צירוף איזנקוט אינו משנה, אם כן, דבר במפת המנדטים העתידית. אך המחנה שלנו יכול ללמוד דבר אחד מהמחנה הנגדי – להניח בצד את המחלוקות, גם אם מדובר במחלוקות לשם שמים; ולהתאחד לטובת המטרה החשובה – של הצלת המדינה ממחנה הפרוגרס.
