המצב כיום ביהודה ושומרון דומה למצב שהיה בעוטף עזה בשישי לאוקטובר. ביהודה ושומרון ישנם בין מליון וחצי לשלושה מליון ערבים. מעל 80 אחוז מתוכם תומכים בהשמדת ישראל. אבל בינתים, צה"ל ביו"ש ממשיך לחשוב כמו בששי לאוקטובר.
מאז השביעי לאוקטובר ברור שהמדיניות הגורסת שצריך להניח לערבים להיות שם בעוד אנחנו מתמגנים ומתמגנים, היא מדיניות שלא הוכיחה את עצמה. לא נוכל לחיות כשבקרבנו עם המעוניין להשמיד אותנו. לכן כעת עידוד הגירה הוא הפיתרון היעיל היחיד, אם נלמד לקח ישיר מהשביעי לאוקטובר. כל פיתרון אחר, כמו מבצעי הדשדוש בצפון השומרון או מעצרי הסיטונאות שמסתיימים בלא כלום, או נסיונות להרתיע את האויב, כל פתרון כזה הוא פתרון לא מעודכן ולא רלוונטי בעליל. הוא מבוסס על קו החשיבה של הששי לאוקטובר (אולי עם כמה תיקונים קוסמטיים לא משמעותיים) אם אנחנו לא רוצים שמודיעין או עפולה יהפכו לבארי ואופקים – צריך פיתרון ארוך טווח.
וזאת הסיבה שבגללה אנו שומעים בימים אלה אנשים רבים, ביניהם יו"ר מועצת יש"ע ישראל גנץ, הקוראים להרחיב את יוזמת הנשיא טראמפ לעידוד הגירה מרצון גם לערביי יהודה ושומרון.
האוכלוסיה הרבה שנמצאת שם מעוניינת לעזוב מרצונה, אין צורך לריב או לטרנספר, פשוט לאפשר יציאה למי שמעוניין בכך.
במקביל כמובן צריך להחיל שם ריבונות. אבל ריבונות לבדה אינה מספיקה מבחינה בטחונית. היא הכרחית וחשובה מאוד ועתיד המדינה תלוי בה. הן במניעת הקמתה של מדינת טרור ערבית בלב המדינה והן בעשיית צדק בסיסי עם תושבי יהודה ושומרון האמיצים, ובמיוחד: כי ארץ ישראל היא ארצנו, ואם לא נראה ביו"ש את ארצנו אי אפשר לראות בשום מקום בישראל את ארצנו. ואולם אין די בהכרזת ריבונות, רחבה ואמיצה ככל שתהיה, כדי לטפל בסוגיה הבטחונית הגדולה ביותר העומדת לפתחנו – סכנת עלייה ערבית המונית על ישובי יו"ש או על ישובים סמוכים לקו הירוק, או בשמה הפופולארי – 'שביעי באוקטובר ביו"ש'.
ריבונות היא פיתרון במישור הגיאוגרפי אבל במקביל אליה צריך גם פתרון במישור הדמוגרפי.
אנו זקוקים לפתרון חדש הכתוב בשפה 'שמיני-לאוקטוברית'.
בתפילה שישמעו זעקות התצפיתניות של 2025. אמן. ■
