01
דווקא בימים אלה, של מלחמת חורמה באויבי ישראל, יש לשים לב שהפרשה נקראת על שם יתרו חותן משה, שעל פי חז"ל הוא ביטוי לתמצית של אומות העולם.
02
יש אנשים שחושבים שהאידיאל של היהדות הוא קיומיות בלעדית של עם ישראל, ושאר הגויים יהיו רק גורמים המתלווים אליו במקרה הטוב, או גורמים מפריעים במקרה הרע. גם בעלי חיים, צומח ודומם הם חסרי חשיבות לדעתם. התורה ניתנה לעם ישראל, וכל היתר שוליים וצדדיים.
ואולם, פרשת יתרו, עם מעמד הר סיני שבה, מלמדת אותנו את האידיאל של עם ישראל. במצב האידיאלי עם ישראל אינו מנותק מהעולם.
פרשת יתרו מלמדת אותנו כי המציאות העליונה, שמבוטאת במתן תורה, מופיעה דווקא על ידי המפגש עם יתרו. המבט האנושי ה"מיותר" לכאורה – הוא זה שפוגש את הקב"ה.
03
יתרו היה עובד עבודה זרה, ולא היתה עבודה זרה אחת בעולם שהוא לא התנסה בה. הוא הכיר וידע את כל הצדדים האפלים של העולם הזה, ועם זאת הוא היה חותן משה.
04
לא שיש פה חס ושלום לגיטימציה כלשהי לעבודה זרה. המצב המתוקן של העולם הוא שיתרו משנה את דרכיו ו"מתגייר" במובן זה או אחר. עם ישראל הוא הלב, אבל המציאות כולה היא האיברים שמקבלים את חייהם מתוך הלב ומזרימים לו חיים בחזרה. זו מערכת אורגנית אחת, שהתמצית שלה התנוצצה במעמד הר סיני.
05
חז"ל אומרים שהר סיני פרח במתן תורה (ומכאן המנהג לקשט את הבית בענפים ובצמחים בחג השבועות, חג מתן תורה), משמעות הדבר היא חיבור של כל הצומח והדומם למעמד הר סיני. עוד מספרים חז"ל שלכל אורך המעמד, עוף לא צייץ, שום בעל חיים לא השמיע קול, כולם היו שותפים למעמד. יתרו הוא התשקיף של מה שיקרה באחרית הימים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים".
06
השבוע ציינו את ט"ו בשבט שהתקבע בתודעה כ"חג הפריחה". למען האמת, מי שמתבונן על פני השטח רואה את שיא השלכת; ניצני השקדיה מתחילים קצת לפרוח וזהו. חז"ל מתארים שבטו' בשבט "עלה השרף באילנות" – הנוזל הפנימי של העץ מתחיל לתסוס, ואת הפריחה האמיתית נראה בחג הפסח, באביב.
העם היהודי עובר הרבה שלכות בתקופה זו, הרבה בלבולים. מה בכל זאת מתרחש בימים אלו? הפנמה איטית מתחת לפני השטח כיצד עם ישראל ינצח בסופו של דבר. בין שלכת לשלכת השרף באילנות הולך ותוסס. הן בהבנה שהדרך היחידה שאפשרת היא מלחמת חורמה באויבינו; והן בפריחות מצומצמות יותר כדוגמת הכרה במחיר שנשלם על עסקאות מפוקפקות. בניגוד לצהלת השיכורים שהייתה בימי הסכם אוסלו, עסקת שליט, הבריחה מלבנון ומגוש קטיף; כאן – מחיר הכניעה מופנם יותר ויותר. בעסקאות החטופים למשל המשפט הנפוץ הוא "ברור שנשלם מחיר אבל אין ברירה כי חייבים להחזיר את החטופים"; ביחס להסדרים המעורפלים והמסוכנים שמתרחשים עכשיו בעזה – לכל יהודי ישראלי נורמאלי ברור שבסוף יהיה סבב נוסף "אבל עכשיו האמריקאים מכריחים אותנו". לפחות מובן לאנשים שנשלם מחיר; גם זה משהו. הדרך ארוכה עד הפריחה המאוחרת שבה יובן איך מנצחים את הטרור, וככל שתתארך המחירים גם יהיו בהתאם, אבל בסוף נגיע לאביב. בינתיים ציינו את ט"ו בשבט וננסה לזרז את הפריחה ככל יכולתנו. ■
