שתי תכונות הפכיות יש בבני אדם: הקנאות והסבלנות. הקנאי לא יוכל לסבול עוולה, חוסר צדק, לא מוכן להשלים עם שחיתות מוסרית, יקפיד שכולם בסביבתו ינהגו כמו שהוא חושב לנכון. תכונה זו מביאה אותו לבקר, להוכיח ולהעיר הערות לכולם. לסביבה החברתית שלו, במקום עבודתו ואף בתוך ביתו.
לעומתו הסבלן יודע לקבל את המציאות כמות שהיא. השלים עם העובדה שהעולם הזה הוא לא העולם הבא ובעולמנו יש עוולות ויש שחיתות ויש חוסר צדק ואין מה לעשות ככה זה בעולם… לכן אינו מתיימר כלל להעיר לאחרים ולתקן אחרים, השלמה מוחלטת עם המציאות הנוכחית.
מה הדרך הראויה והרצויה מבין שתי דרכים אלו? נכון, שניהם קיצוניות ולא מדויקות. תוכחה והערות לכולם אינם מועילות והם נועדו לכשלון לכתחילה. הורה שכל הזמן יעיר לילדיו, כנראה שהם כלל לא שומעים לו ולכן הוא חוזר ומוכיח אותם, משהו כאן לא תקין. אדם שיעיר כל הזמן הערות לסביבת עבודתו יתייחסו אליו כמצטדק ו'כחפרן' ויתרחקו ממנו. אדם שיעיר לאשתו כל הזמן הערות: למה נעלי הבית שלך בסלון? למה המברשת שיניים שלך בכיור? למה הבגדים לא בכביסה? מליון פעם כבר אמרתי לך… כנראה שאם מליון פעם אמרת ולא עזר כנראה שגם במליון ואחד לא יעזור…
לעומת ה'מוכיח' הכפייתי עומד לו הסבלן הבלתי נלאה, משלים הוא עם כל מצבי החיים וגם הכואבים והשפלים ביותר בטענה שאין מה לעשות. לא! יש מה לעשות. עולמנו הוא עולם של תיקון, של שכלול, עשייה והתקדמות. 'אשר ברא אלוקים – לעשות'. לכן אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר לתקן'.
הגבול העובר בין הקנאי לסבלן הוא התועלת והאפשרות האמתית לתקן. אם משוכנע אתה שתוכל לשנות את המציאות, את בני משפחתך, מקום עבודתך, חבריך ובמיוחד את עצמך אז קדימה עשה זאת בצורה הטובה ביותר והנעימה ביותר, בלי לפגוע, עם מחשבה על תוצאות התוכחה שלך. אך אם התוכחה היא בכדי לשחרר לחצים, להרגיש טוב עם עצמך שהנה 'נכנסתי בו', הוכחתי אותו, ביישתי אותו, מגיע לו… בלי שום מחשבה על התוצאות אז פספסנו ובגדול את כל ענין התיקון והתוכחה.
בפרשתנו פנחס מתגלה כקנאי, אינו סובל מציאות של שחיתות מוסרית ועושה מעשה להפסקת הנגף הגדול. האם פנחס עשה כהוגן? צריך זהירות גדולה לא ללמוד מפנחס. הדבר כלל לא פשוט והוא ממש לא מסור לכל אחד. פנחס איבד את האפשרות להיות מנהיג בגלל מעשהו זה כי מנהיג אינו יכול להיות קנאי. הוא חייב להיות סבלן. סבלנות אינה ויתור והשלמה עם המציאות כדברי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: 'סבלנות אינה וותרנות' אך סבלנות אמת היא עומק הראייה למרחוק של התיקון המיוחל. אנו מחליטים שדרך הסבלנות נוכל לתקן טוב יותר מאשר בדרך הקנאות ולכן אנחנו סבלניים.
הרב קוק [מידות הראי"ה] רואה במוטיבציית יתר להעיר לבני אדם קלקול: 'יש לעיין בדרכי בני אדם כשרוצים להוכיח איזה איש להסירו דרכו… שלפעמים פיתוי היצר הוא להשתקע בתוכחות לכל אחד, ואין זה כי-אם רוע לב. והמרחם רחום יכפר'. צריך לשקול היטב את תוכחתנו וכן לא פחות את סבלנותנו ורק אח"כ לאחוז במידה הרצויה והראויה לפי השעה, לפי המקום, האנשים והזמן וה' יעזרנו שיתקיים בנו: 'הוכיח תוכיח את עמיתך… ואהבת לרעך כמוך'. ■
