בפרשת השבוע, פרשת וישב, מסופר על אחי יוסף: "ולא יכלו דברו לשלום". אפילו לדבר שיחה של אחווה לא יכלו!
נאמר במשלי "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב, כה). הפירוש המוכר הוא שאדם שמועקה רובצת על ליבו כדאי שישוחח עם מישהו ויוריד מעליו את העול או לפחות ישתף בו אחרים. הפירוש הנ"ל מתאים יותר למילה ישיחנה מלשון שיח, אך המילה הכתובה בפסוק היא יַשְׁחֶנָּה, כלומר אם יש דאגה בלב איש, ישחנה: ישפיל אותה וימעיט מערכה.
כמה חוכמת חיים יש בשני הפירושים גם יחד. השיחה והענווה שניהם עיקר החיבור בין אנשים בכלל ובין בני זוג בפרט. אפשרות החיבור האמיתי בין אדם לחברו אינה יכולה שלא לכלול את שני המרכיבים האלה, הטריוויאליים והפשוטים כל כך מצד אחד ועמוקים ומורכבים כל כך מצד אחר.
השיח – המילים, האינטונציה, ההיגוי, הטון, הרצף ואפילו ההפסקות בין דיבור אחד למשנהו – כל אלו קובעים לאן השיח מתקדם: אם השיח הוא שיח אוהב, מתעניין, מתחשב ומכיל או דיבור מברקי, עובדתי, קר ומנוכר.
יכולת הדיבור היא מאפיין ייחודי לבני האדם. נבראנו אנשים בעלי יכולת דיבור ("רוח ממללא"). לעומת הדיבור, הענווה אינה תמיד מובנָה בתכונות האדם. האדם צריך לעמול כדי להיות עניו. תפקידה של הענווה בין השאר להפוך את השיח הזוגי והמשפחתי לשיח מקרב, מאחד ומגבש.
יכולת האדם לשוחח במלוא הרצינות עם בנו הפעוט או הבוגר במבט אוהב יכולה לנבוע רק מתחושת ענווה ומהשפלת האגו האישי. הרי יש ביניהם פער של (לפחות) דור אחד, ולמבוגר יתרון עצום של חוכמת חיים וניסיון חיים. לעיתים יש גם תחושה שתהום פעורה בין הדורות: הבדלי גישה, תרבות, לבוש, התנהגות, בילוי, שפה, מראה ועוד. ההבדלים חדים כל כך שרק בענווה אמיתית של שני הצדדים אפשר להתגבר עליהם ולשוחח מלב אל לב באהבה ובכבוד הדדי.
גם בין בני זוג יש הבדלים רבים מאוד, והם יכולים ליצור מצג שווא של תהום פעורה: הבדלים של חינוך מהבית, מסורות, מנהגים, דעות, תרבויות, התנהגויות. רק על ידי ענווה המלווה בשיח כן ופתוח, אוהב ומכבד, אפשר לגשר ולגרום לחיבור עמוק ואמיתי יותר. "דאגה בלב איש ישחנה" – בעיקר עם בני הזוג בענווה ובאהבה.
הכותב הוא בעל קליניקת 'מיזוג' – זוגיות. התחדשות. העצמה.
מעביר הרצאות וסדנאות בנושאי זוגיות. לתגובות : meezoog1@gmail.com ,054-7002069
