01
נפגשתי עם מכינה השבוע. אל תשאלו איך הגעתי לזה, בסך הכל עניתי תשובה חיובית למכינה אחת ואחריה הגיעו עוד כמה. השיחה הייתה מעניינת והגיעה למחוזות שלא תכננתי, והשאירה אותי עם איזו תובנה: מה שנקרא "האגף השמאלי" במפה, בטח מאז הטבח, הרבה יותר מגוון מבחינת דעות, רעיונות ותפיסות מדיניות ובאמת לא נעים לחלקם להיקרא "שמאל" יחד עם שאר החברים במפה. נראה שמבחינתם הם כבר לא רוצים להיות מתוייגים, גם אם הם ואבות אבותיהם גדלו בקיבוצי מפא"י. הם לא רוצים שיקראו להם "שמאלנים" ויחשבו עליהם תוך כדי מילות גנאי כאילו הם בעד האויב. מעטים האנשים בעד האויב, מיעוט רועש אפילו בקרב מה שנקרא השמאל, ולא הוגן להפוך את כולם למקשה אחת, כשהרבה מאוד מהם נלחמים בעזה ובצפון ממש בימים אלה. וזה היה נראה לי הוגן, ונכון, אבל איך לקרוא בעצם לקבוצות השונות בעם? אחת מהבחורות הנפלאות במכינה הציעה להוריד הגדרות לגמרי, אבל היא מהדור שהגדרות גם ככה נחשבות בלתי נצרכות, ואני עוד דור או שניים עתיקים יותר, שצריכים. אולי אפשר לחלק לקבוצות קטנות יותר- "ראשי קפלן" יכולים להגדיר את קבוצת האנשים שמה שאכפת להם הוא להפיל את שלטון הימין, ופחות משנה הסיבה- פעם קורונה ופעם יוקר המחייה ופעם צבע הנעליים של שרה ופעם מלחמה. מה שמוכר בתור: "הפגנה, לא חשוב על מה, לא רוצים שלטון ימין במדינה". ויש את "השופטים וחבר מרעיהם" שהם קליקה סגורה שמקבלת אנשים רק אם הם מצהירים שהם בעד אפליה בין דם ימני או חרדי לדם של מי שלא כזה, ושמעדיפים רק מי ששומע פילהרמונית, אוכל רק סושי ולא מדבר עם פשוטי העם. ואת "אנשי הקיבוצים והמושבים" שהם פטריוטים ואוהבי הארץ הזאת והעם הזה, ונשארו להם רוח מפא"י העתיקה שגורמת להם, שלא באשמתם תמיד, להחשב כחלק מאותו חלק של אנשי קפלן או אפילו של אוהבי האויב הקיצוניים. קצת מסובך, אבל אני רוצה לכבד את מי שלא רואה את עצמו חלק מקבוצה פוליטית, גם אני מעולם לא הבנתי מה קיצוני בנו, שבתקשורת קראו לנו כך פעם אחר פעם- עם אויבים צריך להילחם, לא לעשות שלום. מה קיצוני פה? אז אנסה להתחיל להתייחס לקבוצות בזרם הלא- ימני במדינה, כדי לא לפגוע במי שחושב אחרת מהימין, אבל לא רוצה להצבע באהבת האויב. אולי אפילו אצליח. ואגב, את הימין אפשר להמשיך לכנות "ימניים" כי לא נתקלתי באדם אחד ימני שנעלב שקוראים לו כך. כל תקופה והייחודיות שלה.
02
בשבת שעברה היינו במלון "שבע הקשתות" בהר הזיתים בהרכב משפחתי מצומצם, שבת מרוממת שאפשרה לראות את הר הבית במלוא קדושתו ולהבין את הגודל והגדולה שלו, שמחנו להגיע לבתי יהודים באזור ולראות את החוסן והעוצמה שלהם, נהנינו מאוכל משובח ומחזנות נפלאה. הרווחנו אפילו אדם חביב במיוחד ששיחק עם הקטן שלנו כל השבת בלי להתעייף. וגם שם, אבא ששכל את בנו במלחמה, סיפר ששאל את החברים של בנו למה הם מקפיאים את החיים וממשיכים להילחם למרות הסיכון? הוא, כדתי- התשובה שלו היא אמונה. אבל הם, שלא מוכרים כדתיים? שליחות. זאת הייתה התשובה. עם ישראל במלוא תפארתו, מכל חלקיה. באמת צריך לערבב את הקלפים ההגדרתיים מחדש. עם ישראל.
03
רגע לפני שאני משחררת אתכם סוף סוף מיום ירושלים, שתדעו שיום ירושלים האחרון בהר הבית היה נפלא ומלא גאווה יהודית מכבדת. יהודים התפללו בקול, שרו, השתחוו וזכרו שהר הבית היא הנקודה שסביבה מסתובב הכל. כמו שאמר המשורר אורי צבי גרינברג- השולט בהר, שולט בארץ. מה שברור לאויב בחבל עזה, שבו בכל בית כמעט יש תמונה של הר הבית, כדי שיזכרו על מה הם נלחמים נגדנו, גם העם היהודי מתעורר להבין מה הנקודה החשובה, ובטח עוזר לזה שאיתמר הוא השר לבטחון לאומי, עם מדיניות של הוגנות כלפי עולי הר הבית ועולה בעצמו. ■
