עד היום לא ברור מה בדיוק עשה יעקב עם המקלות שהציב בשקתות המים, ומה הייתה השפעתם על צבע הכבשים שנולדו. פשט הפסוקים מתאר פעולה שנראית כטכניקת רבייה עתיקה, מנגנון ביולוגי שרועים מנוסים הכירו, שלפיו גירוי חזותי סמוך לעונת הייחום עשוי להשפיע על תכונות הצאצאים. בעולם המדעי המודרני, שבו גנטיקה מתמטית ומחקרי DNA מגדירים כמעט כל תכונה תורשתית, קשה לקבל אפשרות כזו. ניסיונות שנעשו במאה העשרים לשחזר את המעשה לא הניבו תוצאות משמעותיות. ייתכן שהמנגנון כלל רכיב סביבתי או התנהגותי שלא זוהה, וייתכן שהדגש אינו ביולוגי אלא עוסק באסטרטגיה אנושית מורכבת, כזו שעבדה בזמנה.
מעניין לראות שבימינו, על אף מדע מפותח ומחקר רפואי מתקדם, אנשים ממשיכים לחפש דרכי השתדלות חריגות כשהם ניצבים מול מציאות בריאותית שאינה מספקת פתרון ברור. הסיפור על הנחת יונים על בטן חולה צהבת, למשל, מופיע ברשומות רפואיות מהמאה ה–19 בארץ ישראל. מחקרים מודרניים מראים שאין בכך כל השפעה פיזיולוגית על רמות בילירובין, אך לעיתים עצם התחושה שנעשה משהו מייצרת הפחתת חרדה ועלייה בהורמוני רגיעה, המשפיעים מעט על תחושת החולי. אותו היגיון נפשי נצפה במחקרים על צמידי נחושת, שבהם אין שינוי כימי בדלקת עצמה, אך יש לעיתים שיפור סובייקטיבי בכאב, תופעה המיוחסת בעיקר לאפקט פלצבו.
תופעות כאלה חוזרות במחקרי רפואה משלימה ברחבי העולם. מחקר גדול שנערך ב–New England Journal of Medicine על מטופלים שקיבלו טיפולים ללא מנגנון ביולוגי אמתי, הראה שכ–30% מדווחים על שיפור מסוים בתחושתם. זה אינו מבטל או מחליף רפואה מבוססת ראיות, אך מסביר מדוע בני אדם, מאז יעקב בשדה לבן ועד ימינו, מחפשים דרכי השתדלות גם מחוץ למסלול המדעי. כאשר המדע עומד מול קיר, אנשים מוסיפים תנועה קטנה של רצון, אמונה או ניסיון, גם אם השפעתה הפיזית אינה מוכחת.
ובכל זאת, במהלך מאתיים השנים המחקר הרפואי האחרונות מצביע בבירור על הגבול בין השתדלות מועילה לבין השתדלות מסוכנת. פעולה שאינה פוגעת, כמו שימוש בצמחי מרפא מוכרים או טכניקות הרפיה, יכולה להשתלב בזהירות בטיפול. אך הימנעות מתחסנות, דחיית בדיקות קריטיות, או טיפול מאוחר במחלות שבהן יש מנגנון רפואי ברור ומוכח, כבר הובילו ברשומות ההיסטוריות לעלייה בתמותה.
מתוך כך, ההשתדלות המינימלית והאחראית בתחום הבריאות היא דווקא לעמוד בכלים שמדעי הרפואה מציעים: חיסון בזמן, מנוחה בעת הצורך, בדיקות מניעה שמקטינות את סיכוני האבחון המאוחר, וטיפולים מבוססי ראיות. מעבר לכך, האדם רשאי לנקוט גם צעדים שאינם מזיקים, מתוך תחושת המשמעות והחיזוק שהם נותנים לו. אך הגבול בין יוזמה מועילה לבין דמיונות מסוכנים ברור היום הרבה יותר משהיה בימי האבות. מעשה המקלות של יעקב מזכיר שיש רגעים שבהם האדם עושה את שלו גם כשההיגיון המדעי טרם הובן. אך האחריות שלנו כיום היא להבחין היטב מתי ההשתדלות מוסיפה, ומתי היא מחליפה שלא כדין את הדבר שבאמת מציל חיים. ■