- תיאור בענייני הדיון על רבנות שכונות: הרב חיים פנחס שיינברג היה מגדולי ראשי הישיבות ופוסק גדול. הוא היה גם רב שכונה בירושלים, ומתוקף כך היה ביתו פתוח לכל שואל בכל ימות החול בין 15:00 ל-18:00. זכורני, כל אימת שבאתי היה תור, עד שנותיו המאוחרות. משהגיע לגיל מאה, או קרוב לכך, ביקשו ממני בני הבית לפני שנכנסתי שלא אדבר איתו על סוגיות עיוניות, אלא אשאל שאלות של הכרעה קצרה ללא משא ומתן. כמה רבני קהילה בהתנדבות, אתם מכירים, יוכלו לעמוד במסגרת כזאת?
- על חייו האישיים לא ידעתי הרבה. סיפר לי תלמידו ר׳ יצחק שרגא (פיליפ) שטיינברג ממנצ׳סטר: פעם הוא בא אלינו למנצ׳סטר, לאסוף כספים לישיבתו. כמובן, נעשה ענין גדול מביקורו, ותלמידיו הרבים קיבלו את פניו. הוא שבת שם עם תלמידיו, ונפלה בחלקי הזכות לסייע באירוחו. בטרם הבדיל על היין בצאת השבת, הטל׳ צלצל. הרמתי, ומהצד השני היתה אישה מבוגרת בשם באשע שביקשה את ראש הישיבה. קראתי לו לטלפון, הוא נעמד בצורה מכובדת, סידר את בגדו כלקראת פגישה חשובה (בטלפון!), הוא הרי הולך לשוחח עם…אשתו! כמובן, לא האזנתי לשיחה, אבל את תחילתה שמעתי, כי ״תורה היא״. היתה שתיקה קלה מצדו, ואז הוא השיב: ׳כן, גם לי את חסרה לי, גם אני מתגעגע, אבל בקרוב מאד אני חוזר הביתה…׳ כל זה אחרי יותר משבעים שנה יחד!
- כידוע, הם היו נשואים 80 שנה! אחרי חתונתם בארצות הברית הם נסעו לאירופה, והוא למד בישיבת מיר. פעם הם נסעו לבקר אצל ה׳חפץ-חיים׳. הח״ח כבר היה זקן מאד, ומישהו מבני הבית אמר לו שהבחור בא מארצות הברית העשירה לאירופה הדלה כדי ללמוד תורה, כיוון נדיר באותם הימים. הגיב הח״ח: ״אם הקב״ה יכול היה לרדת מהשמים להר סיני כדי לתת לנו תורה, יכול יהודי לעשות את כל הדרך מארצות הברית למיר כדי ללמוד תורה״. הוא בירך אותם שיזכו להמשך מבורך, לילדים טובים, וברכת הח״ח עמדה להם. הם עזבו את אירופה לפני השואה.
- עוד סיפר לי ר׳ יצחק שרגא על הרב שיינברג כמחנך: הגעתי לישיבתו ׳תורה אור׳ כבחור מחו״ל. אבי למד בישיבות, וכל הנהגתו היתה ישיבתית. יום אחד שואל אותי הרב שיינברג: ״האם אתה נוהג להתפלל מדי בוקר בישיבה?״. השבתי: ״אני משתדל, אבל זה לא יוצא כל יום. אם אני קם מאוחר אני מתפלל בשטיבל סמוך, מזדרז, ומגיע בזמן לסדר בוקר״. והוא שאל: ״אם תוכל להעריך את דעתו של אביך, האם הוא היה מרוצה מכך שאינך מתפלל כל יום בישיבה?״. השבתי: ״אני מעריך שהוא שמח בכך שאני מתפלל בכלל במניין בכל יום…״, אבל בתוכי ידעתי שאבי היה שמח אילו הייתי מתפלל דווקא בתפילה הישיבתית. זה היה ביום ראשון. למחרת, כמובן, הקפדתי להתפלל בישיבה. מנהגו של ראש הישיבה היה להתפלל עם הנץ החמה, להגיע לישיבה לחזרת הש״ץ, ולעבור לפני התיבה בכל יום. מקומי היה לא רחוק מהבימה. הוא מגיע לבימה עם ספר התורה, רואה אותי, ואומר בקול לפני כולם: ״או, כזה בחור טוב…!״ בישיבה חשבו שחידשתי איזה חידוש תורה מופלא שטרם נשמע כמותו… ■
