חכמינו למדו מכתובים אלה אזהרה לכל אדם לשמור את נפשו. ומי ששומר עצמו מן הסכנה מקיים את המצוות. אך מי שמסכן עצמו יענש על כך. כמו שנאמר "ואך דמכם לנפשותיכם אדרוש". ומי שמסכן את עצמו מבטל את רצון התורה שאמרה "וחי בהם" (ויקרא יח' ה'), פסוק שממנו למדו חז"ל שאפילו שבת ויום הכיפורים נדחים מפני פיקוח נפש. אמר הקב"ה :"חביבה עלי נפשן של ישראל יותר מן המצוות, תבטל המצווה ויחיה האדם".
מצוות שמירת הנפש היא בין המצוות היחידות שהכתוב מזהיר עליה בלשון "מאוד" וכפל את תיבת השמירה (השמר..ושמור נפשך), להורות על הזהירות הגדולה והשמירה מכל סכנה.
כל הנוסע שלא בזהירות, כגון שנוסע במהירות אסורה, או עוקף שלא כדין וכדו' מסכן את עצמו ועובר על מצוות דאורייתא ובנוסף מסכן את חייהם של משתמשי הדרך האחרים. התורה מצווה אותנו לשמור על נפש זולתנו ולהצילו מסכנה, שנאמר "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה' לו). הנוהג שלא בזהירות ומסכן את חברו, מבטל מצווה זו.
הולכי רגל יזהרו שלא לגרום במעשיהם סכנה לנהגים. הולכי רגל לא מפתיעים נהגים, הולך רגל היורד בפתאומיות לכביש, ובגללו הנהג עוצר באופן פתאומי, ומחמת כן נהרג אדם, יש בידו עוון רציחה.
הרמב"ם כותב "ואין לך דבר שהקפידה התורה עליו כשפיכות דמים…זו עבירה שבין אדם לחברו וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה"
נוסע שמפריע לנהג וגורם לו לנסוע שלא בזהירות, או הולך רגל המפריע לנהגים בכך שעולה על הכביש או שיורד בפתאומיות לכביש, מסכן את עצמו ואת הנהגים האחרים, ועובר על מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
נהגים אינם מסכנים הולכי רגל. נהגים מכבדים הולכי רגל ועוזרים להם. נהג הנוסע במהירות שלא כדין או חוסם את הכביש ומסכן את משתמשי הדרך האחרים עובר גם הוא על מצות "ואהבת לרעך כמוך". אך הנוהג בזהירות ומכבד את המשתמשים בדרך וחס על ממונם וחייהם מקיים מצוות עשה זו.
כל חוקי התעבורה הם חוקים הגיוניים. חכמינו בכל הדורות קבעו כי מעמדם של חוקי התעבורה שווה לחוקי תורה וכי יש סמכות למדינה לחוקק חוקים ולתקן תקנות הקשורים בשמירת החיים ובשמירת איכות החיים.
נקבל עלינו להקפיד על חוקי התעבורה, נתנהג באדיבות, נתחשב במשתמשי הדרך האחרים, ונשמור על החיים. ■
