לצעירים שביננו אירועים מלפני שלושים שנים עלולים להישמע כעבר הרחוק, לאלו המבוגרים מעט יותר – הקמת המדינה נשמעת כמו היסטוריה, וימי המנדט הבריטי ורכיבה על חמורים – הם בכלל כבר חלום רחוק.
תכירו את ברוך גוטמכר – בן 94, יליד חיפה ובעל משפחה ענפה הכוללת נכדים ונינים. הוא צלול, דיבורו רהוט, והוא פורש לפניי את סיפור חייו המסתעף והמורכב כמניפה הנוגעת בשלל תקופות שרבים מאיתנו רק יכולים לנסות לדמיין.
“נולדתי בבית חולים “הדסה” בחיפה (היום המרכז הרפואי “בני ציון”, מ”א) להוריי שרגא וחנה הינדה”, הוא מספר. “אבא למד בטכניון, וביומיום היה מתפרנס מחלוקת נפט. הייתה לו עגלה עם סוסים וכך הוא היה עובר בין הבתים ומחלק נפט. אמא הייתה עקרת בית”.
גוטמכר מיוחס לרב ברוך גוטמכר (שעל שמו הוקם קיבוץ שדה אליהו ליד בית שאן, מ”א). “יחד עם הרב קלישר הם ייצגו את הציונות הדתית, ועוד לפני הרצל רצו לעלות לארץ ישראל ולעבוד את האדמה. הרב ברוך בנה שני בתי מדרש בירושלים. הנכד שלו – ברוך – היה יתום מאב ומאם. הוא היה לוקח ברוסיה נערים יהודיים ומלמד אותם אימונים כמו בגדנ”ע”. אביו שרגא עבר לאוסטרליה, אבל אז פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא חזר לרוסיה כדי להשתתף במלחמת העולם הראשונה. הוא נפל בשבי, אבל ברח להונגריה ולתורכיה, ומשם עלה לארץ ישראל”.
בשנת 1921 הגיע אביו לחיפה. אמא – חנה הינדה – נולדה בפולין למשפחה של תשע בנות ובן אחד שהיה שוחט. היא הגיעה ארצה ודודה אמר לאמו שיש לו חתן בשבילה. “כעבור שלושה שבועות דוד אברהם הזמין את אבא ועוד שני עדים. אז לא היה עט נובע, הכתובה נכתבה עם דיו ודף, הוא כתב את התנאים והם התחתנו”.
גוטמכר מספר על החיים בחיפה באותן שנים בארץ: “גרנו ברחוב השוק, הבית היה בית ערבי – בנוי בצורה שבה כל הדירה היא בעצם חדר אחד. השירותים היה בית שימוש אחד ללא כיסא, והיה מטבח משותף לכל הדיירים. ערבי היה עובר עם חמור ופחי מים לשתייה והיו קונים ממנו פח מים בחצי גרוש. כל יום שישי אבא היה מוציא מי גשמים עם משאבה, ועם פרימוס ( – מתקן לצורך חימום ובישול המופעל על ידי דלק נדיף ותוך שימוש במשאבה ליצירת לחץ, מ"א) חימם את המים ועשה הגרלה ביני לבין אחותי מי ייכנס ראשון לאמבטיה. בחיפה הים היה עד רחוב יפו. כשהבריטים כבשו את הארץ הם ייבשו את הים ומילאו אותו באדמה וככה מרחוב יפו עד הנמל של עכשיו זה שטח מיובש”.
הוא הבכור מבין ארבעה אחים: אחותו שרה ז”ל היתה לוחמת באצ”ל, מורה בצפת, חובשת קרבית וגם לוחמת שהשתתפה בשחרור צפת, אחיו ישראל למד בארה”ב והיה שם מורה לעברית בבתי ספר, ואחיו שמואל עסק בעריכת דין והיה יושב ראש בית הדין לעבודה בחיפה.
“נשבעתי שאקדיש את חיי עבור הקמת מדינה עברית”
בשנת 1944 הוא התגייס לאצ”ל. “הייתי קודם בבית”ר והמפקד של בית”ר בחיפה- חיים לנדאו – שאל אם שמעתי על האצ”ל והוא ביקש ממני שאתגייס.
זומנתי לקופת חולים לאומית. נכנסתי לחדר חשוך כאשר פרוז’קטור מאיר לתוך עיניי, לא זיהיתי אף אחד. בסופו של דבר שאלו אותי כמה שאלות ואם אני מוכן להקדיש את חיי למען הקמת מדינה עברית. אמרתי שכן, אז אמרו לי לשים יד על התנ”ך והאקדח שעל השולחן ולהישבע. נשבעתי שאקדיש את חיי עבור הקמת מדינה עברית”.
ברוך גוטמכר עם הוריו ואחותו
משפחות ממתינות לקראת חזרתם של הפליטים ארצה
אוטובוס אוסף את השבויים לביתם ממחנה הפליטים
לדבריו, השמאל הלשינו על חברי אצ”ל ולח״י ובאוגוסט 1944, בהיותו בן 16 שנים בלבד, הוא נעצר. “בבוקר דפקו בדלת הבית, אבא פתח את הדלת וראיתי שוטרים. סגרתי את העיניים – אולי הם לא יראו אותי. הם אמרו שהם מחפשים אותי. בזמן שהתלבשתי כדי ללכת איתם השוטרים התפזרו בדירת ההורים והחלו לחפש. חוץ מלהדביק כרוזים הייתי גם עוזר מחסני הנשק. באמבטיה שמתי את כל הנשק והתחמושת, היום אני מצטער על זה. אמנם זה עבר בשלום, אבל מה אם חלילה היו מוצאים את הדברים המוחבאים?” גוטמכר היה קטן קומה ויצא עם השוטרים. “הם היו עם רובים ובזמן שהלכנו לרכב, מהחלונות הציצו שכנים. נופפתי להם בידי, אבל כולם נכנסו לתוך הדירות כדי שלא יקשרו אותי איתם. הגעתי למשטרת חיפה, פגשתי כמה חברים והיינו שם ארבעה ימים. כל כמה שעות ספרו אותנו ואמרו לנו לכרוע על הברכיים. היו שם גם ערבים – הם כרעו. אנחנו לא רצינו – “מרדכי היהודי לא יכרע ולא ישתחווה”! היכו אותנו באלות, אבל לא ירדנו על ברכנו. ארבעה ימים נוספים חקרו אותנו בבולשת ולקחו אותנו למחנה מעצר בלטרון, שם שהינו שלושה חודשים. בימים שבין תחילת תשרי ליום כיפורים, הרב אריה לוין בא. לא ידעתי מי הוא. כולם לבשו בגדי שבת ונעמדו לפניו בשתי שורות. הרב אריה והרב הראשי הגיע. הרב אריה ניגש לכל אחד ושאל מה שלומו ואיך הוא מרגיש. כשהגיע אליי, הוא אמר לי: “אתה גוטמכר”. שאלתי איך הוא יודע, והוא הוציא משקפיים מכיסו ואמר שאמי שלחה לי אותם.
האנגלים העלו אותם על משאית כשהם לא יודעים לאן פניהם מועדות. “הביאו אותנו לשדה התעופה וילהלמה (- הייתה מושבה טמפלרית במישור החוף, כיום ישנו שם המושב “בני עטרות”, מ”א) וחילקו אותנו לקבוצות ואנו לא יודעים למה. נחת מטוס ונעצר ליד הקבוצות, ליד כל קבוצה מטוס – סך הכל 14 מטוסים. רצו לדחוף אותנו למטוסים. אסירי עכו, שהיו הקבוצה הראשונה, נפלו על הקרקע, נישקו אותה ושמו אבנים ואדמה בכיסים. אנחנו היינו המטוס השני ואמרו לנו באנגלית שלא נראה לעולם שוב את ישראל. בכינו נופלנו על האדמה, נישקנו אותה, הכנסנו אבנים ואדמה לכיסים, ואז דחפו אותנו למטוס. כעבור חמש שעות נחתנו בסודן. ביום השני טסנו שוב חמש שעות וזה היה יום שישי. זו הייתה פרשת נוח – 14 תיבות נח נחתו באסמרה, בירת אריתראה. היה קר מאד ולא היו לנו מעילים, בקושי בגדים. נתנו לכל אחד מעיל צבאי וכך בערב נאספנו במגרש המחנה. היו שם ארבעה מעונות ואותנו שמו במעון הכי רחוק, בחדר הכי קיצוני. לפני החשיכה מישהו לקח את הסידור של חברי שלום וקרא את כל קבלת שבת מתוך הסידור, ולמחרת בבוקר גם. מתוך התנ”ך הוא קרא את פרשת השבוע וההפטרה וכך עברה השבת”. החיילים הבריטיים היו משרתים בתוך המחנה. “הם היו מביאים עצים”, מספר גוטמכר, “מדליקים אותם ושמים סירים על האש. לא רצינו שהם יהיו בפנים, אז אמרנו שאנחנו נעשה את כל העבודה. התחלנו לדבר על בריחה. המקום הוא 2000 ק”מ מארץ ישראל, ובכל זאת דיברנו על בריחה. באמת לאחר 3 חודשים ברחו 3 אסירים: הם התחבאו בבור, זחלו מתחת לגדר וברחו”.
לא נוסע הביתה בשבת
בעקבות הבריחה הם הועברו לסודן. “היינו שם הרבה זמן ובטנקר הביאו מים. היו צועקים, “מים!”, וכולם היו רצים למקלחת: אחד מסתבן ואחד שוטף. פתאום היה נסגר הברז וכולם היו נשארים עם הסבון על הגוף. ביקשנו מהמפקד שיתן לנו יותר מים, הוא אמר – “אתם מתרחצים כל יום? החיילים שלי נכנסים למקלחת כל יום ראשון”. האח במרפאה שלהם אמר לו שאנו משתמשים בתלבושת שלנו כך ששבוע אחד היא על צד ימין ושבוע אחר על צד שמאל, ואז הוסיפו לנו קצת מים.
“בנוסף, עשינו שביתת רעב: לא אכלנו שבועיים, רק פרוסת לחם אחת ליום טבולה בשמן כי רצינו אוכל כשר. הבריטים רצו שהקהילה היהודית בחרטום תשלח פעמיים בשבוע בשר, אבל החום באזור הוא 50 מעלות והבשר הופך להיות לא טרי. במחנה היתה רפת והבריטים היו שוחטים בשביל עצמם. ביקשנו שיתנו לנו גם מדי פעם בהמה אחת ובא מהארץ שוחט ששחט את הבהמה”.
לפעמים היו יכולים לשלוח מכתבים הביתה. “אם בארץ היה בלאגן עצרו את המכתבים. אף אחד מהשמאל לא התעניין בנו. הרב הרצוג היה היחידי שביקר אותנו, והרב אריה לוין היה היחידי שעמד איתנו במכתבים”.
שוב הקבוצה הובאה חזרה לאריתראה כי הייתה בריחה נוספת של האסירים, אך גם משם התבצעה בריחת אסירים כך שהם הועברו לקניה.
גוטמכר: “הייתי שם עד חודש ניסן 1948. אחרי התפילה בבית כנסת בשבת אמרו לי שאני נוסע הביתה, לחיפה. אמרתי שאני לא נוסע בשבת. אמרו לי לא להיות טמבל כי מחר הם יכולים להתחרט אז נסעתי הביתה. כשהגעתי, אבא בירך עליי ‘ברוך מחייה המתים’ בשם ומלכות”.
כעבור ארבע שנים הוא השתחרר בהיותו בן 20. “בכלא למדנו”, הוא מציין, “הטכניון והאוניברסיטה בירושלים לא רצו קשר עם הסטודנטים שלהם והקמנו קורסים מתוך הכלא. אני עשיתי תעודת בגרות מלונדון ששלחו לנו בחינם.
“לא לקחנו כלום מההורים”, אומר גוטמכר. “אחרי מלחמת השחרור, הלכתי לטכניון לשלם תשלומים עבור הלימודים והייתה שם מזכירה חמודה – גם אם לא שילמנו, היא שמה חותמת בפנקס שאנחנו בסדר. הייתי מחלק עיתונים בהדר כרמל העליון, שמואל עבד בבניין וישראל עבד במסעדות. מההורים לא לקחנו כסף”.
הוא למד הנדסת חשמל בטכניון, ולאחר מכן שנה נוספת הנדסת ייצור. הוא עסק בחייו בשלל תפקידים ובין הייתר היה ראש ועד העובדים בבית חרושת בקריות ברשות פיתוח לאמצעי לחימה. בנוסף, היה מנהל בית המלאכה של הדואר. “בעבודה זו קיבלתי בניין ששימש את נאמני הרכבת התורכית והמכונות היו מאד ישנות. אני פיתחתי את בית המלאכה וקיבלנו אות הצטיינות, פרס קפלן, פרס יוספטל ופרס המשק, העליתי את התפוקה במאתיים אחוזים”.
במחנה הפליטים באסמרה
פו”פ בעיתון
בצבא הוא לחם בכל מלחמות ישראל. “הייתי בחיל התותחנים 31 שנה ואף פעם לא החסרתי מילואים. כעבור 30 שנים הגעתי לדרגת רב סרן ושוחררתי, אבל ביקשו שאני אשמש עוד חמש שנים כאחראי לאיסוף חיילים לקראת מאורעות”. אחיו הלכו אחריו אף הם לחיל התותחנים.
יש לו אותות רבים ואלו חלקם: אות האצ”ל, אות אסירי המנדט ממשרד הביטחון, על”ה – עיטור לוחמי המדינה ממשרד הביטחון, אות מלחמת הקוממיות מצה”ל, אות מערכת סיני מצה”ל, אות מלחמת ששת הימים מצה”ל, אות מלחמת יום הכיפורים מצה”ל, אות השירות המבצעי מצה”ל, אות אסירי ציון ממשרד הקליטה, אות פדויי שבי ממשרד הביטחון, אות השבי מהאצ”ל, אות אסירי ציון ממשרד הקליטה, יקיר חיפה מעיריית חיפה, יקיר ההסתדרות החדשה מההסתדרות החדשה, יקיר הגבאים מהמועצה הדתית בחיפה, מגן ממנכל המוסד לביטוח לאומי כאות הקרה והערכה על 25 שנות התנדבות למען הקשישים בקהילה ועל תרומה לשיפור איכות חייהם, מכתב הוקרה על עידוד עלייה ממשרד הקליטה, והרשימה עוד ארוכה.
איך פגשת את אשתך?
“דרך מודעה בעיתון. צלצלתי אליה ואמרתי, “בואי ניפגש” ועשינו כמה מפגשים. הייתי אז בן 32 היא בת 22. מאד רציתי אותה אז אמרתי לה שאני בן 30”, הוא צוחק. “פעם אחת היא הסתכלה בתעודת הזהות שלי ואמרה שיש בה טעות בתאריך שלי. כשהבינה את התרמית היא נפרדה ממני, אבל שלחתי לה שליחים ובסוף היא הסכימה והתחתנו”.
פעם היו מפרסמים בעיתון את מי שפנוי וכך היו מתקשרים אליו ופוגשים אותו?
“כן”.
מה חושב על המדינה שלנו?
“אני מאד אוהב אותה, קשרתי בה את כל חיי. לפעמים זנחתי את המשפחה בשבילה ואני מצטער על כך”.
אתה מרוצה ממנה?
“לא כל כך כי אני חושש מהעברת שטחים לערבים ומהכנסת ערבים למדינת ישראל. הרבה שטחים נכבשים על ידי ערבים, מחריבים מקומות קדושים של יהודים, הורגים יהודים. הערבים אף פעם לא שלטו בארץ ישראל. אני מאד דואג שיש יהודים שרוצים לחלוק את ארץ ישראל גם לערבים, הם יכולים להיות כאזרחים טובים ולקבל את כל הזכויות. יש מגמה לקצץ בדת היהודית בכשרות היהודית, בדיני נישואין יהודיים… היהדות של המדינה צריכה להיות חזקה ומגובשת, מבלי לגרוע זכויות אזרח למי שחי איתנו”.
מה אתה מאחל לשנה הזו לעם ישראל?
“אני מאחל לעמי אחדות ושמירה על שטחי מדינת ישראל בלי שום נסיון לקצץ במה שיש לנו. אף מדינה בעולם לא מחלקת אדמות לאומות אחרות. תחי מדינת ישראל!”
