שמעתי אתכם מקטרים לחברים על כך שיש לכם ילד בגיל ההתבגרות. התלוננתם עלי ועל ההתנהגות שלי ואמרתם: "ילדים קטנים – צרות קטנות. ילדים גדולים – צרות גדולות".
טוב, אז באמת שאני משתתף בצערכם, אבל יהיה נחמד אם גם אתם תשתתפו בשלי… כי לא פחות ממה שקשה להיות הורה לילד מתבגר, קשה להיות אחד כזה בעצמך.
ואולי זה התפקיד הכי חשוב שלכם בתור אבא ואמא: בתוך עולם מטורף ומבלבל כמו שלנו, בתוך ים של הורמונים, פיתויים וסערות גיל ההתבגרות – להיות לי עוגן שאפשר להיאחז בו. כי גם אם לא נגיע להסכמות בכל דבר, עצם זה שאתם אומרים את דעתכם בצורה עקבית, נחושה וברורה – עושה לי סדר בחיים ונותן כיוון. ולכן, גם אם אני מתעצבן עליכם בבקשה אל תפסיקו.
אל תיבהלו ואל תמהרו לוותר כשאתם מבקשים ממני עזרה בבית או יותר השקעה בלימודים ואני מתחיל להתווכח או לעשות לכם סצנות. הכול בסדר. זה חלק מהתפקיד שלי ואני מקפיד לשחק אותו מצוין. כדאי שגם אתם תמלאו את התפקיד שלכם ותדרשו ממני מה שצריך כדי שלא אפספס את עצמי ואת הפוטנציאל שיש בי.
אל תשוויצו לפני החברים שלכם ב'קשר החברי' המעולה שלנו, ותתנהגו לידי בצורה 'קוּלית' ו'מגניבה'. זה נחמד לי לפעמים, אבל פחות מה שאני צריך מכם. חברים יש לי מספיק. אני חייב שני הורים שידעו גם להיות חזקים, להגיד לי 'לא' כשצריך ולדעת להסתכל עלי לפעמים מלמעלה ולא רק בגובה העיניים.
מצד שני, קשה לי שאתם משגרים אליי פקודות ומנחיתים עלי דברים כמו שעשיתם כשהייתי בן חמש. אני נמצא במקום אחר ובשלב אחר בחיים. אני מסוגל גם להבין ולהזדהות עם דברים. בבקשה דברו איתי. הסבירו. תְּפַתְּחוּ שיחה. גם אם בסוף לא נגיע להסכמה מליאה, יש סיכוי טוב שנגיע להבנות. האם זה לא עדיף?
גם אם אני נרתע לפעמים כשאתם מנסים לגעת בי, אין לכם מושג כמה אני צמא לחום ולמגע. בעולם הווירטואלי הקר שאני משוטט בו כל כך הרבה שעות ביום, יש הרבה דיבורים על אהבה ועל קשר אבל מעט מאוד מן הדבר האמיתי. יש המון מסך ומעט מאוד מגע. לכן, תרשו לעצמכם להגניב לי לפעמים חיבוק, ליטוף או לפחות טפיחה על השכם. אין לכם מושג עד כמה טוב לי לקבל את זה.
כשאתם חוזרים מהעבודה – עשו טובה וכבו את הטלפון לזמן מה. תנו לנו, הילדים, לפחות לכמה דקות, את התחושה שאתם איתנו עד הסוף. אחרי שכל היום לא הייתם בבית, תוכיחו לנו שאנחנו חשובים לכם יותר מכמה אנשים שמחפשים אתכם עכשיו או מקריאה של עוד הודעה בוואטסאפ.
כשאנחנו יושבים ומדברים ופתאום הסלולארי שלכם מצלצל – דעו שאם אתם רק מציצים בצג, אפילו אם בסוף לא עניתם – כבר קלטנו את המסר מה סדר העדיפויות שלכם ושיש דברים מסוימים שבשבילם תנפנפו אותנו הצידה.
אנחנו שומעים את הנאומים וההטפות שלכם, אבל מקשיבים יותר לחיים שלכם. לא יעזור מה תגידו, לאיזה גובה תרימו את הקול וכמה תנופפו בידיים בהתלהבות – אם בפועל ההתנהגות שלכם משדרת דבר אחר, אנחנו את המסר קלטנו.
סליחה שאני אומר אבל הגזמתם לגמרי! קניתם לי סמארטפון חדש ליום הולדת 15 ונתתם לי אותו פשוט ככה. בלי שום אפליקציית הגנה, בלי שום כללים לשימוש. כן, אני יודע שאתם תמיד מפמפמים לי שאני "בוגר" ושאתם "סומכים עלי שאדע להתמודד". אבל תבינו, זה לא קשור בכלל לבגרות או ללסמוך. לגלוש עם אינטרנט לא מוגן ולהישאר נקי, זה כמו להיכנס לים ולהישאר יבש. אין דבר כזה בעולם ואני מתבייש לפרט יותר מזה…
נ.ב כשאני אומר לכם לילה טוב בשתים עשרה בלילה והולך למיטה עם הסלולארי (כי אני צריך אותו בתור 'שעון מעורר'…), בשבילכם אולי היום נגמר. בשבילי הוא רק מתחיל. אין לכם מושג כמה שעות גלשתי וכמה סרטים טחנתי כשאתם הייתם עמוק בחלומות. אחרי זה אתם מתפלאים למה אני לא מצליח להתעורר בבוקר ולמה קשה לי להתחבר לתפילה וללימוד גמרא.
אם אמרתם לי לחזור עד אחת עשרה וחזרתי באחת, זה לא אומר ששמתי עליכם פס (עובדה שלא חזרתי בשלוש…). אני פשוט לא יכול לעשות בדיוק מה שאתם אומרים כי אני חייב להוכיח לכם ולעצמי שאני כבר לא ילד קטן ויש לי חיים משלי ובחירות משלי. לכן, אל תִפַּגעו. אני לא מתעלם מהכללים שלכם. פשוט במקום לציית להם אני 'מתכתב' איתם.
במילים אחרות, גם אם נראה לכם שֶמה שהכי חשוב לי ומשפיע עלי אלו החברים, הסניף ואינטרנט – אין לכם מושג כמה אתם משמעותיים בשבילי. אין לי עוד הורים בעולם חוץ מכם.
גם אם בזמנים של מריבות בינינו אתם אומרים זה לזו "אוף, כבר לא מכירים אותו" ו"מי יודע מה ייצא מהילד הזה" – שמעתי מסבא וסבתא שגם עליכם הם אמרו את אותם דברים לפני שלושים שנה, ובסוף יצאתם לא רע ואתם אפילו די דומים להם. אז מי יודע, אולי גם אני עוד אפתיע אתכם…
ממני באהבה
הבן שלכם
