רבים חושבים שבגבעות השומרון גרים רק בני נוער או רווקים, אבל שרי ויצחק חמו, המאירים את סיפור ההתיישבות הציונית בתקופתנו ומספרים על המעבר מהנוחות ומהבורגנות לגידול ילדים בגבעה ללא חשמל ומים, הם ה'אנו באנו' של עשרים השנה האחרונות
שלהי אלול תשנ"ו. קבוצת חיילים נעה לפנות בוקר על הכביש המוביל לאיתמר ופגשה במרחק מה זה מזה שני רכבי מתיישבים תקועים בצד הדרך. החיילים נעצרו לסייע לתושבים ולא העלו בדעתם שכלי הרכב מוקמו שם כדי למשוך את תשומת ליבם, ושברגעים אלו ממש הם שותפים בסיפור כיסוי שמטרתו לאפשר את הקמת הגבעה הראשונה ביו"ש.
בעוד החיילים עסוקים בעזרה ליושבי הרכבים, חלפו על הציר בחסות החשכה שני קרוונים שהובאו מהר ברכה אל גבעת טרשים הסמוכה ליישוב איתמר. המבצע הוכתר בהצלחה, ובשעה שבע בבוקר כבר אוישו הקרוונים ועברו לגור בהם אברי ושרונה רן ושמונת ילדיהם.
נקודת ההתיישבות החדשה, שהפכה ברבות הימים לפורצת דרך להקמת גבעות נוספות בשטחי ההתיישבות ביו"ש, עלתה על הקרקע בתנאים בראשיתיים, בלי חשמל, מים או תאורה.
23 שנים חלפו מאז הלילה ההוא, ושרי חמו מאיתמר, שעם בעלה יצחק וילדיהם היו המשפחה השנייה שהגיעה לגבעה, מספרת את הדברים בהתרגשות כאילו התרחשו לא מזמן: "באותה תקופה היה בעייתי להקים יישוב חדש או אפילו למקם קרוון. כל מבנה שהגיע לשטח נתפס, ולכן המבצע היה חשאי לגמרי", היא משתפת. "גם המושג 'גבעות' שנפוץ היום, שליד כל יישוב יש נקודת התיישבות, לא היה. זו הייתה הגבעה הראשונה באיתמר וביש"ע בכלל, פרט למשה זר שעלה לפני הרבה שנים לנקודה ליד קרני שומרון והקים שם בית, אבל הוא גר שם לבד עד היום. בתקופה שלנו נסללה הדרך לרעיון".
שרי ויצחק חמו הם הפנים היפות של ההתיישבות, דוגמה למסירות נפש על יישוב הארץ ובניינה. לכל אורך השיחה שלנו שזור המוטיב של החיבור העמוק שלהם לאדמה. למשל, תוך כדי שיחה שרי מעשבת את גינת הבית ומשתפת אותי בהרגשתה שהאדמה שמחה וצוהלת לקראתה, נותנת לה את פירותיה הטובים ביותר: "ממש להיות שותפים לגאולה ולראות את הנבואות מתקיימת כאן תחת ידינו". לה, היא אומרת, אין זכות גדולה מזו.
לאיתמר הם הגיעו, זוג צעיר מטופל בתינוקת, כשלוש שנים לאחר הקמת היישוב. עם הגרעין המייסד, שהיה רובו ככולו בעלי תשובה ממכון מאיר, נמנו אז עשרים משפחות צעירות עם ילדים קטנים ביישוב ללא גן, בית ספר או אפילו מכולת.
"חיפשנו מקום שנוכל לתרום בו. איתמר היה אז יישוב קטן ומרוחק, והרגשנו שהוא צריך חיזוק ונכון שנגיע לשם", היא נזכרת. "יצחק היה תלמיד ישיבה ואני עקרת בית. כשהגענו הוא עזב את הלימוד והצטרף לחבורה שעסקה בחקלאות מתוך תובנה שבארץ ישראל חיים ברגליים בתוך האדמה ולא מעל הקרקע. ארץ ישראל היא ארץ הקודש, ועבודת האדמה בה היא עבודת קודש".
שנתיים אחר כך עזב יצחק את עבודת החקלאות בשליחות היישוב למען הקמת תלמוד תורה באיתמר, ומשפחת חמו החליטה שזה הזמן לבנות בית קבע. "היישוב גדל", מספרת שרי, "עוד ועוד משפחות הצטרפו ולנו הייתה הזדמנות לעבור מבתי האשקוביות לבית קבע. בפועל היינו המשפחה הראשונה שנכנסה לשכונת קבע החדשה, והרגשתי שזהו, הגענו למנוחה ולנחלה".
כמי שמחוברת בכל נימי נפשה לאדמת הקודש, הדבר הראשון שדאגה לו שרי בבית החדש היה גינה ביתית ונטיעת עצי פרי. אבל ליהנות מהפירות לא הספיקו: "אחרי ארבע שנים, כשהעצים הניבו פירות שכבר היה מותר לאכול, עזבנו את הבית ועברנו לגור בנקודה (הגבעה החדשה), רק שהפעם ההחלטה על המעבר הייתה באמת קשה לי.
"באותה תקופה הגיע לאיתמר זוג עם שמונה ילדים – אברי ושרונה רן. הם היו בעלי משק משגשג בבית מאיר, אבל בחרו להגיע לשומרון ולתמוך בהתיישבות. אחרי שהתחברו ליישוב הם ביקשו חלקת אדמה גדולה יותר ומרוחקת מעט שתספיק לצורכי המשק שלהם. הייתה התלבטות, ולבסוף הוסכם לתת להם את החלקה שרצו, שהיום היא אגב אמצע היישוב".
משפחת רן הציבה בשטח קרוונים ובנתה פינת חמד, והפינה הפכה לחווה מקסימה שמתפתחת כל הזמן. אחרי שנה וחצי, כשכבר התבססו במקום, החליטו בני הזוג שהם עוזבים כדי להקים נקודת התיישבות חדשה על גבעה צחיחה כקילומטר וחצי מאיתמר.
"אברי אמר ליצחק בעלי: 'תשמע, אנחנו רוצים להקים נקודת התיישבות חדשה'. הוא הראה לו את הגבעה מהחלון. גבעה קירחת, הר טרשים ממש. 'ואני צריך לפחות שתי משפחות נוספות שיצטרפו אליי'. נוצר קונפליקט עם היישוב, היה חשש שנקודה כזו תכביד על כולם. בסופו של דבר עשו אספת חברים, היישוב נתן את ברכתו ושתי משפחות הרימו יד ובחרו להצטרף: יצחק בעלי וברק מלט".
בהתרגשות גדולה שיתף יצחק את שרי בהצעה: "הוא חזר מהישיבה עם אורות בעיניים וסיפר לי שאנחנו הולכים להקים התיישבות חדשה, ובעצם העביר את ההחלטה לידיים שלי. אם אצטרף למהלך, המשפחות יעלו לגבעה ויהיה כאן אקט חלוצי לגמרי. אם אגיד לא, הגבעה תישאר שוממה. הרגשתי שבידיי נתונה החלטה גורלית ממש".
מה עבר לך בראש באותו הזמן?
"אודה ולא אבוש, הייתה בתוכי מלחמה ממש בין הרצון האישי לרצון הכללי הלאומי, בין הנוחות לבין שליחות. היה לי קשה. מצד אחד חשתי שמשהו גדול שיכול לקרות. מצד אחר לעזוב את הבית, את השכנות שאהבתי, את עצי הפרי שעוד לא הספקנו לאכול מהם וללכת למקום כזה לבד, בלי אף אחד מסביב? רציתי להגיד ליצחק שמישהו אחר יבוא לעזור לאברי, אבל לא יכולתי לומר כלום, לא כן ולא לא.
"יצחק, שהיה נלהב מהמהלך, ראה את הקושי שלי ואמר: 'מה שתבחרי אכבד, אני רק רוצה להזכיר לך שלפני שהתחתנו אמרנו שהחיים שלנו לא בהכרח יהיו קלים, דיברנו על חיים שבהם עושים מה שעם ישראל צריך ולא רק מה שאנחנו רוצים וכיף. דיברנו על חיים של שליחות'. ואני חשבתי לעצמי: אם אני אומרת לא, זה אומר שגם אברי וברק לא עולים, והגבעה תישאר ריקה. בעוד עשרים שנה ילמדו בשיעור היסטוריה שהגבעה יכלה להיות מיושבת, ורק בגללי היא לא… הייתי בת 30, אימא לארבעה קטנטנים, והרגשתי את כובד האחריות על הכתפיים שלי".
וכך, בערב פרשת לך לך עזבו בני משפחת חמו את ביתם ועברו לקרוונים שהוצבו בעבורם בגבעה, פניהם לתקופה עמוסת אתגרים.
איך הגיבו סביבכם למהלך?
"הייתה הערכה גדולה למי שעזב והלך להקים את הגבעה. ביישוב המזכירות תמכה ועודדה, אם כי לפעמים נראה שיש גם קושי. בסופו של דבר זו הייתה תקופת האינתיפאדה, היו ליישוב הרבה אתגרים גם בלי הגבעה. הקושי היה מובן.
"מבחינת הצבא ומוסדות המדינה הייתה סוג של דואליות. מצד אחד נשמע מסר ברור שאסור להקים יישוב חדש, אבל מתחת לפני השטח הייתה גם הבנה שצריך לעשות זאת, וכשכבר מקימים יישוב באים ושומרים לנו עליו. כמה פעמים קיבלנו צווי פינוי והריסה, וזה עבר בשלום. בסופו של דבר כל האדמות הן אדמות מדינה, וזה רכס שמתבקש שישבו בו יהודים".
על התנאים החלוציים בשנים הראשונות שרי מספרת היום לקבוצות המטיילים הרבות שמגיעות אליה לשמוע על סיפור ההתיישבות בגבעות. כשהם ישובים בביתה, בפטיו החמים שנבנה עם השנים בין שני הקרוונים ומשקיף על נוף עוצר נשימה, הם שומעים על החיים בגבעה מרוחקת ללא תאורה וחשמל, על גנרטור שלא פועל בשעות היום לשם חיסכון, על שביל עפר שמוביל לבית ובגשם הופך את הכול לבוצי, על חיים ללא כלי רכב, כשלכל דבר קטן – בית כנסת, גנים, עבודה, חוגים – נדרשים ללכת ליישוב ברגל.
"כל התנאים הנוחים שהיו ביישוב הפכו בגבעה לאתגר גדול. אפילו הפעלת מכונת כביסה הפכה לאתגר, כי מים וחשמל לא היו בהכרח באותו זמן. היו לי נקודות שבירה, אבל ההבנה שאלפיים שנה הגבעה הזאת הייתה ריקה, לא היה בה כלום, ועכשיו אנחנו זוכים ליישב אותה ולהכות פה שורש, האפילה על הכול. עם השנים, כשהתנאים הפכו טובים יותר והיה לי קל יותר, התחלתי להרגיש בבית והתגעגעתי פחות לבית הישן".
המקום המתפתח משך אליו עוד משפחות, ומשפחת רן החלוצית המשיכה לנקודת ההתיישבות הבאה שלה. היום גרות בגבעה שבע משפחות, וגבעות נוספות קמו בזו אחר זו בסמיכות לה. השטח בין הגבעה ליישוב יוּשב אט-אט, ישיבה גבוהה נבנתה ומשכה אליה משפחות והמקום כולו פורח.
שרי מסכמת ואומרת: "אני מסתכלת סביב ומרגישה שהחלום שלי התגשם. הבת שלי התחתנה וגרה פה בגבעה לידנו, אני כאן עם הנכדים שלי, הגבעות מתפתחות והרווחים ביניהן מצטמצמים. בחיבור לאדמה אני מרגישה מחוברת לקודש, שותפה לגאולת עם ישראל".
