״הפעם הראשונה שבה שמרתי את יום כיפור וצמתי הייתה בגיל 15. הכרתי נערה דתייה מהיישוב תקוע, קראו לה טליה קסטלנואובו, והיא הזמינה אותי לחוות יום כיפור מבפנים, לראשונה בחיי״, כך מספרת לנו בפתח הריאיון עמה, אשת התקשורת והמרצה, סיון רהב מאיר.
אמנם גם ברמת השרון ובהרצליה, שם גדלה סיון, זה היה יום אחר ושקט, בזכות הצביון היהודי של מדינת ישראל, ״אבל זה גם היה יום של אופניים עם החברים. עליתי לירושלים באוטובוס, ואני זוכרת שקניתי כל הזמן אוכל. גם בתחנה המרכזית של תל אביב וגם בתחנה המרכזית של ירושלים, כי ממש נלחצתי מזה שאסור לאכול יום שלם. בסוף זה כמובן היה החלק השולי ביממה הזו, כמעט לא הרגשתי שלא אוכלים, מרוב התלהבות״.
״היום״, היא מודה, ״הצומות כמובן יותר מאתגרים אותי, ולא מלהיבים אוטומטית כמו בהתחלה״.
יום כיפור הראשון מאוד השפיעה על רהב-מאיר. ״התפללנו עם המשפחה של טליה בבית הכנסת האיטלקי ברחוב הלל בירושלים. זה מעניין כי זו הפכה להיות מעין ׳גרסא דינקותא׳ עבורי. אתה מאוד מושפע מהנוסח הראשוני שאתה שומע, וזו הפכה להיות הגרסה שאיתה אני מתכתבת בראש עד היום. אני לא אשכח איך שוב ושוב אמרו י״ג מידות של רחמים, ׳ויעבור ה׳ על פניו ויקרא׳ ועוד כל מיני פיוטים ומנגינות שיכולים פתאום לחזור אליי, בדה ז׳ה וו. מאוד התלהבתי מזה שזיהיתי את ׳אדון עולם׳, אבל חוץ מזה, הרבה מאוד מהתוכן של היום הזה היה חדש לגמרי. העמידה מול ה׳, האמירה ׳אשמנו, בגדנו׳ והווידוי, הרעיון של מחילה וכפרה והתחלה מחדש. המון סקופים חיכו לי. בלילה לא הצלחתי להירדם מהתרגשות. ישנו אצל סבתא של טליה ודיברנו לתוך הלילה. קראתי את המחזור של יום הכיפורים המון במהלך היום, כמו איזה ספר קריאה, ניסיתי לפצח כי הרגשתי שיש שם איזה קוד סודי״.
״סיפור של דתיים מבית הוא הרבה יותר מסעיר בעיני״
סיון רהב מאיר נולדה ברמת השרון, לאריה ולרונית רהב, וגדלה כחילונית. סיון קרויה על שם החודש העברי שבו נולדה. בגיל שש עברה עם משפחתה להרצליה, והחלה לכתוב בעיתוני הילדים 'צ'ופר׳ ו׳פשוש׳. כשהייתה בת שמונה אובחנה כמחוננת. בהמשך הנחתה סיון תוכניות טלוויזיה ב'טלוויזיה החינוכית', בהן תוכנית הילדים 'בננה בום', 'זומביט' בנושאי מחשוב, ושימשה כתבת נוער בעיתונים ׳כולנו׳ ו׳ראש 1׳.
כחוזרת בתשובה, את מצליחה להבין את מי שנולדו לתוך בית דתי, ושחוקים מאוד מהעומס של היום-יום?
״תמיד כשמבקשים ממני לספר את סיפור התשובה שלי, אני אומרת שזה לא חוכמה. סיפור של דתיים מבית הוא הרבה יותר מסעיר בעיני, דווקא כי הוא לא מסעיר. במובן מסוים זה ׳לא חוכמה׳ לחזור בתשובה. אתה בא מבחוץ ובלי שום כפייה ושום עניינים של מגזר או כפייה, פשוט מתאהב בתורה עצמה. אף מורה בבית הספר לא אמרה לי אף פעם לברך או להתפלל, אף אחד לא ביקר אותי בנושא, אני באתי מבחוץ מרצון חופשי ומבחירה שלי – ישר לתורה, לאלוקים, לדבר עצמו. העוצמה האמיתית היא לגדול בתוך הציבור הדתי, ולמצוא את ההתחדשות בפנים. להמשיך את מורשת הדורות ולבנות את הקומה שלך.
״לכן אני באמת מעריכה יותר דתיים-מבית שמדליקים את הניצוץ״, היא מסבירה, ומיד מוסיפה כי זה לא רעיון שלה: ״חכמינו מסבירים שהתפילה של יצחק התקבלה כי היה ׳צדיק בן צדיק׳, לעומת רבקה שהייתה ׳צדיקה בת רשע׳. רגע, למה דווקא התפילה שלו התקבלה? רבקה היא במעלה גדולה יותר, היא חזרה בתשובה, לא? ובכן, להיות צדיק בן צדיק זה לא קל. אם אבא שלך הלך לבית הכנסת, וסבא שלך הלך לבית הכנסת, ובעולם שכל הזמן קורא לנו להתחדש ולהמציא את עצמנו מחדש ולמרוד ולשבור מוסכמות – אתה גם הולך לבית הכנסת, בהתלהבות – אז אתה במדרגה ממש גבוהה״.
עם בעלה, ידידיה, במעמד סיום הש"ס ב ניו ג'רזי ארצות הברית
״אני מנסה לתקן את החטא, את ההחטאה הזו״
העבודה במערכת החדשות הגדולה בארץ והלחץ הכרוך בה מפריעים לך בימי הסליחות והתשובה?
״בשנים האחרונות התקשורת מבינה שהדופק של אלול ותשרי הוא גם רייטינג. יש המון משדרים על הסליחות, המון מקומות מבקשים לראיין אותי בתקופה הזו, לדבר על החגים. הייתה לי שיחה ממש משמעותית עם ניב רסקין לפני כמה ימים, למשל, בתוכנית הבוקר. מבינים שיש ציבור עצום שהוא מסורתי, שהלבבות נפתחים, שהשמיים נפתחים, ואולי אני סתם תמימה ובתקשורת פשוט מבינים שזה רייטינג ושזה מביא צופים״, היא מחייכת. ״בכל אופן, אני לא מרגישה סתירה בין המהות של הימים האלה לבין העבודה, לרוב. יש המון הרצאות, המון ביקוש לשמוע, במקומות שנחשבים ׳רחוקים׳, וזה כיף גדול. המלך בשדה, וגם העם. חבל שאין לנו חודשיים של אלול״.
העבודה שלך, בעצם שלנו אנשי התקשורת, לא סותרת קצת את מהות התשובה? נטייה לצהוב, רכילות ובעיקר חדשות רעות.
״במשך שנים הייתי חלק אינטגרלי מהמערכת וקיבלתי את כל הנחות היסוד שלה. יש משפט שאומר שבחדשות אומרים לכם כל ערב ב-20:00 ׳ערב טוב׳, ואז שעה שלמה מוכיחים לכם למה זה לא נכון. אז שנים עבדתי לפי הנחות היסוד האלה, לקום בבוקר ולחפש איפה החרדים לא בסדר, איפה המתנחלים לא בסדר, ובכלל, מה לא בסדר. אני לא אומרת שאין בעיות, אבל הבעיה הכי גדולה היא לקום בבוקר ורק לחפש בעיות״.
גם אחרי שחזרה בתשובה, המשיכה לדבריה, לחשוב שיש דבר כזה עיתונאי אובייקטיבי, וכך היא קיבלה את הדרישות של מערכות התקשורת. ״רק לפני כמה שנים הבנתי שחטא – מלשון החטאה – זה לחטוא לשליחות שלי, להיות במקום הלא נכון. אז אני מנסה לתקן את החטא, את ההחטאה הזו. להשתמש בכישרונות שקיבלתי כדי לסקר גם את מה שמחבר, שמאחד, שמשמח, שמרגש, שמרומם. ואם לעלות קומה, אז להכניס גם את היהדות לתוך החדשות. להבין שפרשת השבוע היא חלק מהדופק שלנו, חלק מהתרבות שלנו.
״כשרדפתי בכנסת אחרי חברי כנסת, לא דמיינתי שיום אחד ב׳קשת 12׳ ישדרו שיעור שלי על פרשת השבוע. זה אפילו לא משהו שחלמתי. אבל אתם שואלים אותי על הטלוויזיה, בעוד הפורמט הרלבנטי באמת הוא הרשתות. שם הקרב של כולנו על השפיות, על המידות שלנו״.
הספר החדש לילדים למשל מאוד מעניין עיתונאים שעובדים איתי
מאז אלול ה'תשע"ו מעבירה רהב מאיר שיעור שבועי על פרשת השבוע, תוך שהיא מתייחסת לאקטואליה השבועית. השיעור החל כיוזמה מקומית והפך לאירוע שבו משתתפים מאות אנשים מדי שבוע, ורבים נוספים צופים בו באינטרנט. השיעור משלב פרשנים מסורתיים וכולל גם סיפורים אישיים, התייחסות לחדשות, לעולם הניו מדיה ולתקשורת הישראלית, וכן מכתבים שהקהל עצמו שולח לרהב מאיר, על מנת שיוקראו בשיעור. בנוסף, סיון מפיצה 'חלק יומי' בוואטסאפ ובמייל.
מפרגנים לך בעבודה על שיעורי התורה והעיסוק הרב ביהדות?
״תלוי את מי שואלים. ברור שיש בברנז׳ה אנשים שמתגעגעים לגרסה הקודמת שלי, ילדה חילונית, שמאלנית, חברת ׳נוער מרצ׳, שמראיינת את יצחק רבין ושמעון פרס בהתלהבות על הסכמי אוסלו. אפשר לראות הרבה מה׳פרגון׳ הזה בעיתון ׳הארץ׳, שמקדיש לי לא פעם מאמרים. הכי אהבתי את המאמר של רוגל אלפר, תחת הכותרת: ׳ה׳, תעשה שסיון רהב מאיר תשתוק׳. כותרת שהיא ממש תפילה. ידידיה אמר בתגובה שהוא מבקש את זה כבר שנים, ולא מצליח…״, היא צוחקת. ״וברצינות: יש לי גם קולגות וחברים שמאוד מפרגנים, הספר החדש לילדים למשל מאוד מעניין עיתונאים שעובדים איתי, הם ממש מבקשים אותו לילדים שלהם. הם רוצים שהילדים יכירו קצת את הפרשה, וישמעו סיפורים מעולם היהדות. אבל רוב הזמן אני בקשר עם הציבור הרחב, אין איזו פינת קפה שבה כל העיתונאים יושבים ביחד. הרי כל אחד עובד לבד.
״בקרב הציבור הרחב״, אומרת סיון, ״התגובות עדיין מפתיעות אותי. שידרתי בטלוויזיה שנים וקיבלתי תגובות של ׳ראיתי אותך בטלוויזיה׳. אוקי, תודה על העדכון. מאז שהתחלתי לגעת בחומרי חיים עמוקים יותר, בתורה, בנפש, בפרשנויות – אנשים מתייחסים לתוכן עצמו. ׳יש לי רעיון של הרמב״ן להוסיף לך׳, ׳אשתי ממש התרגשה מהפירוש הזה׳ וכו׳ וכו׳״.
לדבריה, רוב התגובות היום הן על ׳החלק היומי׳ שמתפרסם כל בוקר. ״זה נגיש לכולם, בהמון שפות ובכל פלטפורמה, מווטסאפ ועד מסרון ומייל. יש לנו למעלה ממאה אלף מנויים, הכל בחינם כמובן, וצוות מדהים של מתנדבים שמתפעל את הכל. אני כותבת קטע קצר כל בוקר, והוא מופץ לכל עבר. אפשר לכתוב בגוגל ׳החלק היומי׳ כדי להצטרף. תמיד כיף לשמוע לאן ׳החלק היומי׳ מגיע ואיפה הוא מצוטט ונקרא״.
אפשר להגיד שאת הרבנית של אנשי החדשות?
״יותר כתובת לשאלות על התנהגות של דוסים אחרים. כידוע, כל דוס הוא נציג של כל הדוסים בעולם, וצריך להסביר את כל מה שהם עשו. אני משתדלת לענות עניינית, אם יש לי תשובה. נורא חשוב לא להתלהט, לא לצעוק. פעם הייתי נסערת, חוזרת הביתה עצבנית אחרי ויכוחים כאלה. אני מקווה שהיום אני יותר קולית, יותר רגועה. זו גם ההמלצה שלי לאחרים. אבל הרבי מלובביץ׳ כבר אמר: ׳מטרתי היא לא לנצח בוויכוחים, מטרתי היא לחזק ולעזור ליהודים׳. כלומר, המטרה שלי היא לא לריב ולנצח ולהגיד לעצמי ׳הראיתי לו מה-זה׳. זו לא המטרה, לא ברשתות ולא בחיים, המטרה היא להיות לתועלת, אם אפשר.
״בדרך כלל אם מישהו פונה, סימן שמשהו מציק לו. לפעמים זה משהו אישי, שהוא עוטף במשהו ציבורי, בכיסוי אידיאולוגי. בסוף הנפש חשובה לנו יותר מהשכל. אם מישהו בא זועם בגלל איזה ציטוט של איזה רב, או רב במירכאות, זה מראה שהוא לא אדיש, שאכפת לו איך היהדות נראית, שהוא מעריך את המילה רב. אני משתדלת להגיד לאנשים שאין לי את כל התשובות, ושאני אחשוב ואברר, והכי טוב זה להביא איזה ספר טוב או לינק לשיעור טוב. הרי יש בתורה הרבה יותר עומק ממה שאני אענה בשליפה, בשיחת מסדרון. מעדיפה להפנות למקורות, למי שבאמת רוצה לדעת״.
מה את חושבת על סערת ח"כ רם בן ברק? האם היה שיח על חבישת פאה/כיסוי ראש בטלוויזיה?
״יש שתי אפשרויות: או שרם בן ברק באמת חושב ככה, ואז זה עצוב. מישהו יכריח נשים לשדר בכיסוי ראש? מה? מאיפה הרושם הזה התקבל אצלו? ולמה בזמן שהציבור הדתי מרגיש שיש רק החלנה והחלנה, הוא מרגיש שיש רק הדתה והדתה? ואיפה מה שהרב קוק אמר על ׳כבוד הדת׳, שקודם כל צריך לכבד את הדת? איפה הכבוד הבסיסי?״.
האופציה השנייה לדעתה של סיון, ״זה מה שאמרו לו להגיד. שיש פה דף מסרים, ושהוא מצטט אותו, בלי לחשוב על זה יותר מדיי. כלומר, שהוא וחבריו קיבלו הוראות להפחיד את הבוחרים מפני תסריט כזה, בגלל יועץ תקשורת ציני. טוב, אולי עד הבחירות השישיות או השביעיות זה יעבור. אני תמיד מתלבטת אם להגיב לסערות כאלה, כי זה בעצם אומר שאני עוזרת להגדיל אותן. זו תמיד דילמה, אם לקחת כל משפט מקושקש ולנפח אותו, או לתת לו לחלוף״.
מאז 1998 פרסמת שבעה ספרים, כאשר האחרון רואה אור ממש בימים אלה. איך מתפנים לכך בתוך העומס הרב?
״אני מודה לכם שהגענו לעניין שלשמו התכנסנו – יחסי ציבור לספר החדש״, סיון צוחקת. ״הספר ׳לגדול׳ מיועד לקוראים הצעירים ולכל המשפחה. יש בו 54 סיפורים, אחד לכל פרשה מפרשות השבוע. אלה סיפורים על גדולי ישראל וגם על ילדים בני זמננו, על ניצול זמן ועל ביטחון עצמי, על קשר למסורת ועל ערכים ובחירה בטוב. אספתי את המיטב מכל הסיפורים ששמעתי וליקטתי כל השנים, והוספתי עוד המון סיפורים חדשים שמצאתי תוך כדי עבודה על הספר. הוא זמין באתר ׳ידיעות ספרים׳ וברוב חנויות הספרים, ואני מתרגשת לראות אותו במקום הראשון במצעד המכירות של ׳סטימצקי׳, ובאמת מקווה שהוא ייתן לקוראים שלו שמחה וגאווה בזהות שלנו, ביטחון בדרך, התלהבות וניצוץ בעיניים. זו המטרה. הוא נכתב במשך זמן רב, אבל עיקר העבודה הייתה בזמן השהות שלנו בארצות הברית להרצאות בקיץ. לא סתם בחרנו בשם הזה, שיש בו בעיני המון משמעות. מאחלת לכולנו שנה טובה, שבה כולנו נזכה לגדול״.
סיון רהב מאיר בנערותה
