חנוכה הוא חג שבו עם ישראל מדליק נרות מול החושך הגדול. לא מתוך נוחות ולא מתוך שפע, אלא מתוך עומק של מציאות שבה הכול נראה אבוד. מעטים מול רבים. טהרה מול טומאה. אור אחד קטן מול ים של חושך.
ובימים אלו, כאשר אנו שומעים את דבריהם של שורדי השבי, אי אפשר שלא לראות כיצד נס החנוכה ממשיך להתרחש בנשמותיהם; הם היו מוקפים בטומאה, בחושך פיזי ורוחני, בבדידות, באיום מתמיד, ודווקא שם התגלה אור גדול. אור יהודי. אור של זהות עמוקה שאי אפשר לכבות.
• • •
מתן אנגרסט תיאר מציאות שלא תיאמן: שבת במעמקי מנהרה, במקום שהוא ההפך מבית יהודי. ובכל זאת – הם הדליקו שם את האור. לא אור פיזי, אלא את אור הנשמה. הם "מרעידים את המקום" בשירי שבת. עושים קידוש על מים. שרים "לכה דודי". ו"בר יוחאי". מעטים מול רבים. מעט נרות מול חושך גדול. חצי פיתה עם גבינה – כמו פך קטן, דל שמן, שמחזיק את הנשמה.
ומתן מסכם: "ראיתי איך בורא עולם נותן לכולם את הכוחות".
• • •
עומר שם–טוב מספר על חצי בקבוק מיץ ענבים ששימש לו כיין לקידוש. חמישה חודשים – והוא לא נגמר. וכמו נס החנוכה: הוא גם לא התקלקל. הוא לא התחמצן. הוא לא דעך.
זהו לא "סיפור יפה". זה נס. נס אמיתי, נס של אמונה שמחזיקה את האדם במקום שבו כל הטבע נשבר.
וכשהוא אומר "כמה אלוקים טוב וכמה אלוקים היה איתי", הוא אומר בעצם את מה שאמרו החשמונאים כאשר ראו שהשמן הדליק עוד יום ועוד יום:
ה' לא עוזב את עמו, גם לא ברגעים הכי חשוכים.
• • •
אליה כהן מספר על שיחותיו עם אלוקים. לא תפילות מסודרות, לא נוסח, אלא דיבור פשוט ואמיתי.
והוא מתאר איך כל פעם שביקש סימן – הוא קיבל. לפעמים בתוך דקות. והרגע המצמרר, שבו ביקש מה' סימן, והתדר ברדיו בדירה של החוטף שלו התחלף פתאום לתדר של "רדיו דרום", לנאום האימהות, לקולות מהבית – זהו פך שמן רוחני. סימן קטן שהדליק בו תקווה שאי אפשר לכבות.
חנוכה מלמד אותנו שהאור יכול להגיע מהסדק הכי קטן, ואליה חווה זאת על בשרו.
• • •
הסיפור של בר קופרשטיין מהדהד את רוחם של החשמונאים. לא בשדה הקרב אלא בשדה התודעה. מחבל התקשר לאימו וניסה לשבור את רוחה רוחה של אם יהודייה. להפחיד, לבלבל, לערער.
המחבל אמר לה "את חייבת לפעול יותר למען בנך, את חייבת לצאת ולהפגין וללכת להאג, תיזהרי, הבן שלך בידיים שלי ואם לא תעשי את זה את לא תזכי לראות אותו". והיא עונה לו בקול של אמונה: "הבן שלי לא בידיים שלך. הוא בידיים של בורא עולם. וגם אתה בידיים של בורא עולם".
זו תשובה חנוכאית. תשובה של אור, של אמת, של נר קטן שמביס את החושך הגדול.
המחבל נדהם. הוא שותק. הוא אומר לה: "כל הכבוד גברת". כך נראה ניצחון רוחני.
• • •
שגב כלפון מספר שהוא חלם שיעשו לו טקס שחרור והוא יעלה על הבמה שמוקפת באנשי חמאס ויצעק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!". זהו משפט שמסמל מסירות נפש – כמו המכבים שקראו קריאת אמונה מול הפחד.
אמרו לו שהוא משוגע. אמרו לו שזה יעלה בחייו או יחזיר אותו לשבי. אבל הוא אמר: "אם יהיה טקס – אני אעשה את זה".
• • •
איתן הורן מספר שהיום שבו השתחרר מהשבי הוא יום ההולדת שלו. לא רק פיזית – גם רוחנית. בראש השנה האחרון בשבי, הוא אמר לעצמו: "הפעם אני צם כמו שצריך ביום הכיפורים". וזה היה יום הכיפורים הראשון בחייו שבו צם באמת.
כשאין לך כלום – דווקא אז אתה מגלה שיש לך נשמה. כשאין לך בית – אתה מגלה את המקדש הפנימי.
הסיפורים האלו מספרים על אנשים שהיו בשבי גופני, אבל נשארו בני חורין רוחניים.
• • •
רום ברסלבסקי, שניתן לומר שהןא חווה את הקושי הכי גדול בשבי, מספר על הרצון של המחבלים לגרום לו להתאסלם בתמורה לתנאים יותר טובים ולאכול ושתייה, והוא לא הסכים להמיר את דתו, ממש כמו מרד החשמונאים שלא הסכימו להשתחוות לפסל של היוונים…
החושך אינו מכבה את האור. האור – אפילו קטן, אפילו רועד – מכריע את החושך. חנוכה הוא חג שבו יהודי מגלה שהנשמה שלו לא ניתנת לשבי.
הם שרו "לכה דודי" במנהרה, כמו מכבים ששרים על פך השמן. הם עשו קידוש על מים ועל מיץ שלא נגמר, כמו שמן שמספיק מעבר לטבע. הם חוו ניסים מעל הטבע. הם עמדו באמונה מול אויב, כמו החשמונאים מול היוונים. ואף אחד מהם לא הסכים להתאסלם למרות הצעות מפתות. הם צמו ביום הכיפורים בתוך חושך – ויצאו אל האור.
• • •
בכל דור ודור קמים עלינו להחשיך, להחליש, לנתק אותנו מזהותנו. אבל בכל דור קם גם אור – לעיתים גדול, לעיתים קטן – שממשיך לדלוק למרות הכול.
שורדי השבי לימדו אותנו שהאור הזה לא רק מדליק – הוא מחולל ניסים. ■
Ori88533@gmail.com
