פעם מסרתי שיעור שבו לימדתי את אחד מסיפורי הבעל שם טוב הקדומים. ישב שם במקרה פרופ׳ גדליה נגאל. תחום ההתמחות המסוים שלו היה חקר הסיפור החסידי, עליו הוא הרצה באוניברסיטאות, והוא זה שהצליח להכניס תחום זה לתוכניות הלימודים. אחרי השיעור הוא אמר לי שהרעיונות יפים, אבל הוא לא בטוח שלזה התכוון הכותב, וטען בעדינותו שאולי ״העמסתי״ פרשנות שלי על הסיפור.
במהלך הדיון בינינו הוא אמר לי: ׳הסיפורים החסידיים מלאים במופתים. אני רציונליסט, עוסק במחקר. אינני חסיד, גדלתי בבית יקה רחוק מסיפורי מופתים של אדמו״רים. אינני יודע להסביר מופתים, אבל גם לא אוכל להכחיש את קיומם. הנה למשל אחד הקולגות שלי, פרופ׳ באוניברסיטה, לא אדם דתי, סיפר לי את הסיפור המוזר הבא: ׳באחד הימים קמתי בבוקר עם יד משותקת. שום רקע רפואי קודם לא היה לי. הדבר המדאיג הזה הביא אותי לסדרת בדיקות רפואיות שלא העלו דבר. לרופאים לא היה הסבר, לא כל שכן פתרון. כך נמשך מצב מתסכל זה זמן ארוך. מישהו אמר לי שכדאי לי לפנות אל האדמו״ר מלעלוב רבי משה מרדכי בידרמן, שגר אז בירושלים, ולבקש עצה. מה לי ולדברים כאלו? אבל כשהמצב נמשך ללא פתרון באופק החלטתי שאם לא יועיל, לא יזיק, וניגשתי לבית האדמו״ר. סיפרתי לו את הסיפור, הוא מלמל משהו, התפלל, בירך אותי. יצאתי ולא הבנתי למה באמת הגעתי. אלא שברגע שיצאתי מביתו, היד חזרה מיידית למצבה הרגיל. אני זוכר איך התהלכתי ברחוב מופתע לגמרי, בודק שוב ושוב, והיד אכן מתפקדת. אין לי הסבר לזה וגם לא לשום רופא ששאלתי על כך׳. כך סיפר לי הקולגה. הוא חשב שאולי לי, כאדם דתי או כחוקר חסידות, יהיה הסבר לדבר׳.
לפני כל סיפורי המופתים, היתה ידועה גדלותו של האדמו״ר מלעלוב בתורה מגיל נערות ממש. הוא גדל בירושלים, ונודע בה כמתמיד גדול. כשחזר הרב קוק מאירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה לכהן כרבה של ירושלים, היה האדמו״ר כבן 17, והרב קוק סמכו להוראה (לפני צאת האדמו״ר לפולין, שם התחתן ושם למד אצל אדמו״רים ידועים). בכל מקומות מגוריו טען תמיד – ״אני ירושלמי״, והתמיד בכמיהה לשוב ולגור בה. נקבר בהר הזיתים. הוא היה בידידות גדולה עם שכנו בת״א האדמו״ר ר׳ אהרון מבעלזא, עם הבבא סאלי, עם הרבי מלובביץ׳ ועם גדולי התורה לגווניהם. בכל שנה היה מסיים את לימוד הש״ס כולו.
האירוע שבו שוחחתי עם הפרופ׳ התרחש לפני שנים רבות, אבל נזכרתי בו בגלל אירועי המלחמה הנוכחית. כידוע, הנס הראשון במלחמת איראן היה שהכל נשמר בסודיות, ואל יהי הדבר קל בעיניך בתקופה זו. גם בשנת תשמ״א, לקראת הפצצת הכור האטומי בעיראק, היתה הקפדה קיצונית על הסודיות, שהיא המפתח להצלחה. כידוע, מחשש להדלפה, הטייסים כבר יצאו לדרך ורק אז ערך רה״מ מנחם בגין את משאל השרים. היו אז מתנגדים רבים למהלך, גם באופוזיציה וגם במערכת הבטחון. סיפור ידוע הוא על האדמו״ר מלעלוב הנ״ל, שביקש מיחיאל קדישאי, עוזרו של בגין, ערב ההפצצה, שיעביר מסר חיזוק לבגין לבל יתמהמה ושתהיה הצלחה גדולה. קדישאי, שגדל במשפחת חסידי לעלוב, סיפר שבגין תמה תמיהה גדולה מנין ידע האדמו״ר על התכנית, כשגם קדישאי לא ידע דבר על התקיפה אלא רק אחרי שאירעה.
ברכה או הבטחה?
את הסיפור הבא סיפר לי הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע״ה, בזו הלשון:
״הרבנית צביה אליהו תחי׳ [אלמנת הראשל״צ הרב מרדכי אליהו זצ״ל] שמחה שמחה גדולה על כך שאני חוסך זמן לרב: יושב עם הזוג, שואל את הרב ועונה להם. כך הזוג מרוויח גם את ההעמקה של מכון פוע״ה וגם את התשובה המעשית של מו״ר. לפנייה אל הרב אליהו הייתי מצרף גם בקשות אישיות של הזוג (אם היו כאלה). באחת הפעמים, אחרי שקיבלתי את תשובת הרב, אמרתי לרב שהזוג ביקש שהרב יבטיח להם שיהיה להם זרע של קיימא. הרב ענה לי ׳מה אני נביא? אני יכול להבטיח? אני יכול להבטיח שאתפלל׳! הזכרתי לרב את המקרה שבו באתי אל הרב עם אישה, ואחרי שסיימנו האישה ביקשה והרב הבטיח…
הרב הוריד את ראשו ואמר: שערי דמעות לא ננעלו. אם אתה זוכר, אחרי שביקשה זאת היא פרצה בבכי נורא. לא יכולתי לעמוד בכך והבטחתי לה. אחרי שהלכתם נשאתי כפי אל השמים ואמרתי לקב״ה: ׳שערי דמעות לא ננעלו ולכן נכנעתי. בבקשה ממך הקב״ה רחם עלי ואל תביישני, כי נכנעתי לדמעות׳. והקב״ה קיבל את תפילתי ושלח לה זרע של קיימא״. ■
meirdorfman@gmail.com
